"רציתי לספר לך שהילדים בחיים, יצאת כדי להגן עליהם והלוואי שהיית יודע שהצלחת"

רעות קרפ היא פרודתו של דביר קרפ שנרצח בקיבוץ רעים. במסגרת הפרויקט "רציתי לספר לך" היא סיפרה לו על מה שקרה לה ולילדים בזמן שחלף מאז לכתו.

הטקסט המלא של רעות:

תול,

כבר שנתיים שאתה לא פה, שנתיים שלעיתים נדמה שעברו כ"כ מהר. אבל כשאני חושבת כמה דברים קרו פה מאז שאתה אינך, פתאום זה מכה בי. עברו כבר שנתיים. וככל שעובר הזמן, אני מרגישה את הגעגוע מחלחל עמוק, והחסר שלך גדל.הנוכחות שלך הייתה כל כך מורגשת תמיד, ופתאום יש ריק. בור שאי אפשר למלא.

אצלך ערך המשפחה היה ראשון במעלה, וכל השאר ייפתר כבר, העיקר שנשמור על עצמנו ועל הילדים ונהיה מלוכדים, אפילו כשהחלטנו להיפרד, ומאוד הערכתי את זה בך.

היום הלכתי לקניות בסופר ונזכרתי איך אהבת את המשימה הזו וכמה שאני לא. רציתי לרוץ איתך בין המדפים כדי לסיים עם זה כבר, אבל לא היית לידי. וכשאני יוצאת למרפסת, לפעמים אני מדמיינת אותך יושב שם בחוץ, או כשאני נכנסת הביתה ואתה כבר לא יושב על הכורסה וקורא ספר.

אתה לא פה כבר כ"כ הרבה זמן תול. ואצלי בפנים נשארו דברים שרציתי להגיד ולא הספקתי, ואני תקועה שם ברגע הזה, באמצע ההתכתבות בוואטסאפ בבוקר ה-7.10.

רציתי לספר לך שהילדים בחיים, יצאת מהממ"ד עם סתיו כדי להגן עליהם והלוואי שידעת שהצלחת. וכשפגעת במחבל הנתעב הראשון עם הגרזן שלך, נטרלת אותו מלהמשיך ולרצוח עוד ועוד תושבים בקיבוץ, אולי מבלי שידעת, אולי תכננת, אני לעולם לא אדע. וגם אתה לעולם לא תדע מה עבר עלינו בשנתיים האחרונות.

פינו אותנו לאילת לחודשיים וחצי ומשם לתל אביב. ובכל התקופה הזו לא יכולתי שלא לחשוב איך היית מגיב למעבר לעיר שבה העברת לא מעט שנים מחייך עד המעבר לקיבוץ. כל כך בער בי הצורך להנציח אותך, ושכולם ידעו כמה מוכשר היית, אז בחרתי לשחזר את הפרלינים שלך, כשנזכרתי שאי שם בתקופה שהתחילה הקורונה, שכנעתי אותך לכתוב את כל המתכונים האלה שהיו רק אצלך בראש משנת 1996, כשהתמחית בלימודי שוקולטייר בבלגיה.

אחרי שנרצחת לקחתי את כל המתכונים ומסרתי אותם לשוקולטייר מפקיעין שייצר אותם. בנוסף לשוקולד שהוא מכין בעסק שלו, הוא פתח ליין נפרד עבורך, לפי המתכונים שלך. את הפרלינים האלה מכרנו בבית קפה שפתחתי בתל אביב בתקופה שהיינו מפונים לשם. קפה עוטף רעים הוא נקרא.

ובתקופה הזו לילדים היה לא קל בכלל, וזה ברור, כי מי יכול לשבת בכיתה וללמוד חשבון דקה וחצי אחרי שהוא ראה את אבא נרצח מול עיניו?! בסוף יוני 2025 חזרנו הביתה. לרעים. לבית שבו גידלנו את 3 ילדינו. הבית מלא בזיכרונות ממך, מגנטים על המקרר, לוז הקייטנה מסוכות 2023. זה הופך את הבטן. אבל לאט לאט אנחנו מבינים שזו המציאות שלנו, ואני מעודדת את הילדים לבחור בחיים בכל יום מחדש. אני מסתכלת על הילדים ורואה את ליה שרק מחפשת דרכים כדי להנציח אותך ולזכור ולהזכיר. בדיוק אתמול הגיעה לה בדואר שרשרת עם חריטה בצורת הפנים שלך על תליון לב ומהצד השני כתוב תמיד איתי, ומחר יש לה תור לקעקוע. היא רוצה לכתוב את המילה אבא בכתב היד שלך, ליד פרח לוטוס.

דריה צבעה את השיער לאדום והתחילה ללכת לשיעורי גיטרה חשמלית. יש לה טעם מיוחד במוזיקה, מזכירה לי אותך. ולביא נפתח יותר ויותר, מדבר עליך בלי סוף, מהלל את האוכל שהיית מבשל לו. את לזניית התרד והגולש. ואף אחד לא מגיע לקרסוליים של אבא, הוא היה מכין הכי טעים.

אז עכשיו אחרי שנתיים כמעט, כשחזרנו הביתה, הילדים במקום המוכר להם. המקום הזה שבו קרה הנורא מכל הוא אותו המקום שבו היו לילדים חוויות טובות, חברים, כיף. הדיסוננס הזה לפעמים מבלבל מאוד, אבל בבית קל יותר להתנהל כי בסביבה הזו כולם מבינים אותם, אותנו. כל מי שחי פה עבר טראומה, מי יותר קשה ומי פחות. אז הילדים מנסים לחזור למסגרת, צעד צעד, זה לא קל אחרי שנתיים. המוות שלך משפיע עליהם מאוד, אתה בכל מקום.

ליה מדי פעם אומרת שמזל שלא חטפו אותך, ושלפחות יש לנו קבר ללכת אליך.

המציאות פה לא קלה, עדיין יש 48 חטופים בעזה, שחלק מהם היו חברים שלך ושלי. המלחמה עדיין לא נגמרה, ואני כל כך סקרנית לדעת מה היית אומר על המצב הזה עכשיו. וחושבת שבמובן מסוים נחסך ממך כל כך הרבה צער, וזה קצת מנחם אותי.

אף פעם לא אמרתי לך אבל לכל מקום שהייתי הולכת אליו איתך הייתי גאה שאתה בן הזוג שלי. חשוב לי שכל העולם ידע עליך שהיית גיבור, ושהיית הכי מוכשר בעבודה שלך. אני מבטיחה לך שאשמור על הילדים ואדאג להם להכול. בעוד כמה ימים דריה תציין יום הולדת 12. המחשבה שלא תהיה לידה ביום הזה היא לא קלה, אבל אני משתדלת להדחיק אותה ולעטוף את דדי שלנו מכל הכיוונים.

אם הייתה לי אפשרות לשיחה אחרונה איתך הייתי אומרת לך תודה על כל מה שהענקת לי ב-15 שנות זוגיות, וסליחה שלא תמיד הערכתי אותך מספיק.

אוהבת אותך לנצח,

תולי

"רציתי לספר לך" הוא פרויקט שבו קרוביהם של מי שנרצחו או נפלו במלחמת "חרבות ברזל" מתייצבים מול המצלמה לציון שנתיים לטבח 7 באוקטובר. הקרובים מספרים מה קרה מאז לכתם - ומה הם לא הספיקו להגיד להם במהלך חייהם. לכל הקטעים

עורכת וידאו: ענת סלע