חרטה או חארטה: מה עובר על האסירים במהלך שהותם בבית הכלא?

האם צריך להאמין לאסירים כשהם אומרים שהתחרטו על מעשיהם? גונדר משנה אילי גולדברג, מרצה לקרימינולוגיה בבית ברל, ועורכת הדין רונית זיגלשטיין, אסירה לשעבר וכיום מאמנת אישית, הגיעו הבוקר (ראשון) לאולפן תוכנית הבוקר כדי לענות על השאלה.

זיגלשטיין נסעה בשנת 2007 לכיוון תל אביב, עצרה לקנות מסטיקים, ואז פגעה במהלך נסיעה לאחור באשה שמתה מפצעיה. היא ישבה 10 חודשים בכלא נווה תרצה. "כל חיי התהפכו בגלל רגע קטן של חוסר תשומת לב הכי קטנה, וזו הזדמנות לקרוא לנהגים להיות מרוכזים רק בכביש. היא עברה בשטח מת מאחורי הרכב, ושם זה קרה".

>> לכתבות נוספות בנושא

"קצב תופס את עצמו כקורבן ולא הביע חרטה"

אתי אלון הביעה חרטה: "זה היה טמטום"

עורכת הדין מספרת: "כלא הנשים קשה יותר מהגברים, מכיוון שאין הפרדה בין קטגוריות - רוצחות ועברייניות מין יושבות יחד עם גנבות ועם כל היתר. זה לא טריוויאלי, וההתמודדות היא אחרת. ועדיין זו שלילת חופש, זה מקום קשה".

זיגלשטיין הביעה חרטה מיידית, ולא היתה צריכה לעבור תהליך לשם כך. "מהרגע הראשון שהתייצבתי בבית המשפחה הבעתי צער וחרטה, והשתתפתי בכנות בסבל שלהם. בכלא יש לך המון זמן לחשוב, ויש שלושה טיפוסים - אלה שעושים עבירה, מורשעים, מביעים חרטה, מקבלים אחריות ומשלמים את המחיר; אלה שהחליטו שהורשעו, אבל עדיין חושבים שיושבים ללא עוול בכפם; וסוג האנשים שיודעים שהם עשו, שהורשעו, אבל לא מתחרטים - בדרך כלל האנשים האלה חוזרים למעגל הפשע. הם מתחרטים רק על כך שתפסו אותם".

גולדברג מוסיפה: "החרטה קשורה גם למאפייני האדם - האם יש להם יכולת אמפתיה, האם ההתנהגות שלהם פסיכופטית, אגוצנטרית. ניתוק מרגשות של האחר לא תמיד מוביל לחרטה. ויש אנשים שהיו קורבנות וממשיכים להיות קורבנות בכלא, הם רואים את העבירה מהפן שלהם, של מה קרה להם, ולכן רמת החרטה שלהם מלכתחילה לא היתה גבוהה.

"האינטראקציה בין אסירים ואסירות לא מביאה לחרטה, ומה שמביא לחרטה אלה תהליכים טיפוליים, שיחות, יכולת להביא את האסירים לשיחה על עצמם. מדברים שם על חרטה מהמקום של לסלוח לעצמי, לסלוח לאחר, לגשת לאחר ולהתנצל - זה תהליך קשה מאוד".