״יש עדיין ערבים טובים. אם לא נאמין בזה, אין לנו קיום פה"

חודש לתוך ״חרבות ברזל״, רביב דרוקר עסוק מתמיד: ״המקור״ חזרה לעונה חדשה, ו״איזור בחירה״ הפכה ל״איזור מלחמה״ (מדי ערב ב-18:59 ברשת 13). אבל גם עיתונאי כדרוקר, שבאמתחתו למעלה משלושים שנות עיתונות, מודה שאת גודל האירוע של השבעה באוקטובר הוא הבין רק כמה שעות אחרי שהתעורר מהאזעקה שפילחה את שנת הישראלים ב-6:30 ובישרה להם על מציאות אחרת ממה שהכירו.

״רק כשראינו את הטויוטות בטוויטר״, הוא אומר, ״היה ברור שזה משהו אחר. עדיין הייתי רחוק מלהבין שזה 3000 מחבלים שפורצים לכל הישובים. חשבנו שחדרו קצת מחבלים, שזה נורא ואיום, זו קטסטרופה, אבל חשבתי שתוך שעה יחסלו אותם. בטח נאבד כמה אנשים, יהיה אירוע גדול, אבל זהו״.

באיזה שלב נופל לך האסימון? יש רגע ספציפי?

״אני לא זוכר רגע ספציפי אבל לאט לאט מגיעות ההודעות מתוך היישובים, שאנשים כלואים בממ״דים ושומעים מחבלים ואתה בטוח גם שעוד דקה בטח הצבא הגדול יבוא ויחסל את כולם. ואתה רואה שזה נמשך ונמשך ואז אתה מבין. אני כבר הייתי פה בשמונה וחצי אבל עוד לא נפל לי האסימון כשבאתי. כשבאתי, חשבתי שזה סבב, יהיה בלאגן, איך הם הצליחו לחדור, מחדל, אבל לא דמיינו״.

יש מבחינתך לפני ואחרי השבעה באוקטובר? מרגיש שלא תחזור להיות אותו אדם?

״אני אחזור להיות אותו בן אדם, אבל עדיין הרבה מהמחשבות שלך, הרבה מהקונספציות שלך, אתה צריך להעביר אותם דרך המכונה החדשה הזאת. מה שורד את זה, מה לא, מה נכון, מה לא. אני חושב שזה יעשה שינוי מאוד-מאוד גדול בחברה הישראלית. בכל דיון פוליטי בעשרים שנה הקרובות יזכירו את זה״.

והחברה הישראלית, לאן הולכת אחרי דבר כזה?

״זה ברור שזה יקח אותה עוד יותר ימינה. היא תהיה עוד יותר חשדנית כלפי כל יכולת להתפייס עם ערבים, לתת ביטחון בכוונות ערביות, לשים את ביטחוננו בערבים. כל הרעיונות האלה ייראו מאוד קשים ליישום. זה לא דבר שיכול לסחוב״.

עבור מי שמתנחם בתחושת האחדות ששטפה את המדינה מאז אותה שבת שחורה, שמדמיין לעצמו שבשוך הקרבות נחזור להיות חברה אחת, שמשאירה מאחוריה את ימי הפלגנות והשיסוי, לדרוקר יש מחשבות אחרות. ״האחדות הזאת לא תישאר, זה לא יחזיק״, הוא מנבא, ״זה גם מסוג הדברים שישימו תמיד כטיעון-נגד לאותם דיונים שיהיו. קבוצות מסוימות, בכל אחד מהצדדים, יגידו ׳בגללכם׳. חלק יגיד ׳בגללכם, כי עשיתם מחאה׳, וחלק יגיד ׳בגללכם, כי אתם פוררתם את החברה׳. יהיו גם אנשים שיגידו שמע, כשהם באו לרצוח הם לא הבדילו בין ימנים ושמאלנים. אלו יהיו פחות או יותר קווי הדיון הזה. אנחנו לקראת המאבק הכי גדול, של הסוף. תהיה תוצאה לדבר הזה, ואז מי אחראי לזה שהצליח או מי אשם שזה נכשל?״.

אתה חושב שנסיים במקום טוב יותר אחרי זה?
״קשה לי לראות את הסיפור הזה מסתיים בצורה שאנשים מרגישים ש-וואלה, ניצחנו, האיום הוסר ואפשר להחזיר את התושבים, התחיל רע אבל עכשיו אנחנו בטוחים. קשה לי לראות את זה, את התוצאה הזאת״.

אז מה יהיה הכי קשה לשקם אחרי זה? את תחושת הביטחון של הציבור?

״כן, כי המון אנשים חיים בגבולות. בצפון, לך תשכנע את תושבי זרעית שהכול בסדר, אנחנו פה, צה״ל חזק ושומר עליכם. יש גם אנשים ביהודה ושומרון  ויש אנשים ליד יהודה ושומרון, ועל הקו יש אנשים בגבול ירדן, שגם הופך להיות גבול מתוח״.

כשאתה חושב על העתיד של הילדים שלך פה, אתה רואה אחד כזה? אתה מודאג? 

״אני מאוד מודאג אבל הייתי מודאג גם לפני המלחמה הזאת. יש לי ארבעה בנים, למזלי אף אחד מהם לא בגיל גיוס. לרוב החברים שלי יש ילדים בגיל גיוס והם בקושי ישנים בלילה. אם היה לי ילד עכשיו בעזה, ספק אם הייתי ישן בלילה. עכשיו אני ישן בלילה כי אני חושב שכולנו נכנסנו כמו תוכנות מחשב ל-Safe Mode. אתה עוסק במשימה הבאה, יש תכנית בשבע, יש כתבה שצריך לסיים מחר, צריך להקליט קריינות״.

אז במובן הזה, יותר קשה להיות עכשיו עיתונאי או אזרח עם עבודה רגילה?

״לדעתי הרבה יותר קשה להיות מישהו שאין לו עבודה אינטנסיבית ונתון למחשבות, ומסתכל סביב, ומהרהר, ופתאום יש לו זמן לרפלקציה. זה נראה לי נורא. בגלל זה אני חושב שהרבה אנשים מעסיקים את עצמם, אפילו בשטויות, העיקר להעסיק את עצמך. העבודה הזאת שואבת ממך כל דקה ביום, אין לך שנייה לחשוב אז אני לא נקלע למצב רוח הפילוסופי הזה של עתידנו פה ומה זה לגדל ילדים פה. אני עוסק בכתבה הבאה, במהדורה הבאה, כמו איזה ואליום להירגע ולא לחשוב על זה״.

כמי שהעבודה שלו אינטנסיבית ביום רגיל ובטח שבימים כאלו, דרוקר שומע אין ספור סיפורים. לרובם אין סוף טוב. כשאני שואלת אם יש סיפור ספציפי שהולך איתו, הוא מסביר את המנגנון שמאפשר לו דווקא לא לקחת איתו את הסיפורים האלה הלאה: ״האמת היא שהדינמיקה שלי היא כזו שאני מנסה לא לשמוע את הסיפורים הקשים באמת ואני שומע רק כשזה כתבה שלי, כתבה ב׳מקור׳. כי כל אחד מהסיפורים האלה יכול להיות ספר בפני עצמו. זה מאות סיפורים שבעבר היינו מדברים על כל אחד מהם שבוע, רק עליו. הסיפור ששידרנו ב׳מקור׳, הוא סיפור צדדי בתוך כתבה שהיא בכלל על תת-אלוף שאנחנו מטיילים איתו בשטח והוא בא לחלץ בשבעה באוקטובר. שמונה שעות, שלושה אנשים שוכבים אחד על השני בתוך בור, שומעים מסביבם מחבלים, בחורה שומעת שאונסים בנות בזמן שהיא בתוך הבור, והם (המחבלים, צ״ה) בחוץ ורבים על הבחורות ויורים. זה לא אנושי הדברים האלה״.

[brightcove_iframe video_id='news-hamakor-season-22-clips-15-part-03' autoplay='0' credit='המקור' desc='הסיפור של ד״ר עבד סמארה, שהואשם בתמיכה בחמאס' poster='https://media.reshet.tv/image/upload/t_app_16x9/v1698731062/uploads/2023/903779874.jpg' kid='1_5xmwb7ns' duration='691']

ובתוך כל זה, שידרתם את הסיפור על הרופא הערבי. אתה מרגיש שאין מספיק התעסקות בחומרים כאלה, שהגישה היא ש״עכשיו זה לא הזמן״?

״אני, באופיי, לא יכול לסבול את זה שאנשים מנסים לפורר את המעט שיש פה. היחסים פה בין יהודים לערבים לא היו טובים גם לפני כן, וגם ככה הם מודבקים במסטיק, וכל שנייה זה יכול להתפוצץ. לקחת את הרקמה העדינה הזאת, בתקופה הכי נוראית שיש פה ועכשיו למוטט אותה סופית? קיבלנו המון תגובות רעות על הסיפור על הרופא; ׳למה עכשיו? אתה לא רואה שהוא חמאסניק? תראה איך הוא דיבר על החיילים שלנו׳. אנשים לא מבינים. אנחנו לא מסוגלים לקבל רופא מטירה שעובד 18 שנה בבית חולים השרון ומציל אנשים ואין נגדו שום ראייה, כלום, רק כי הוא לא בא לכם טוב, כי הוא ערבי. כן, מה לעשות, הוא נגד הכיבוש וכואב לו על ילדי עזה גם, ומבחינתו כשיש כוח כובש אז מותר להתנגד לכוח כובש. אני אולי לא אוהב את זה אבל אם אנחנו לא יכולים לקבל את הדעות האלה, אז אין לנו חיים איתם פה.

זה אפילו לא נובע ממוסריות, זה נובע קודם כל מאופורטוניזם. אתה רוצה לחיות עם האנשים האלה או שאתה רוצה שתתחיל עכשיו מלחמה ברחובות שלנו בין ערביי לוד וערביי רמלה ליהודים שם, בין ערביי יפו ליהודי תל אביב? לאן אנשים רוצים להביא את זה? זאת ממש אפוקליפסה. לא מספיק מה שקורה בדרום ובצפון, ומה שקורה באיו״ש, אז אנחנו צריכים את זה גם בתוך הבית? להבעיר את המדורה הזאת? רוב ערביי ישראל מפגינים עכשיו התנהגות מופתית יחסית. המפכ״ל אמר את זה, לא אני. אז ברור שיש פה איזה כלב ושם איזה תולעת ומישהו שתומך בחמאס, אבל אם עכשיו אנחנו נלך עם מגרפה רחבה וכל מי שלא נראה לנו בעין נתחיל להטיס אותו, באמת לא נוכל לחיות פה״.

בזמן שאנחנו עוד מבכים את ההרוגים שלנו, יש קשב לסיפורים כאלה עכשיו?

״יש פחות קשב אבל אני רואה עיתונות ככלי להביא את הסיפורים גם שאין להם קשב ולאלץ אנשים להקשיב. מתוך עשרה אנשים שראו את זה, אולי שניים הסכימו, אולי שישה ממש לא ולא שכנעתי, אבל אולי שניים שבאו באנטי, טיפה התרככו. אז לא שכנעתי אותם לשנות דעה אבל הם טיפה התרככו ואולי אפילו אמרו ׳רגע׳. אז אני חושב שזה התפקיד שלנו עכשיו. אני בכל תכנית מביא משהו חיובי על הדו קיום הערבי-ישראלי. גם בתכנית אמש, ראיינו בדואי מרהט שהציל יהודיה מבארי. הם סיכנו את חייהם כדי להציל אותה. אפילו כשהיא הייתה על האוטובוס, הם נסעו עם האוטו שלהם ליד האוטובוס שלה כדי שהיא תראה אותם מהחלון ותדע שהם שומרים עליה. יש הרבה סיפורי הצלה אבל לי חשוב במיוחד להביא סיפורים כאלה, להראות.

כי מה שקרה בשבעה באוקטובר זה שהקונספט של ׳ערבים טובים׳ מת. מה שאני אומר לילדים שלי, כשהם מפחדים ממחבלים כמו כולם, זה ׳נכון, יש ערבים רעים׳, אבל יש גם ערבים טובים ורצוי גם שהם יכירו שניים כאלה. ׳אתה מכיר את מוחמד, אתה מכיר את וואליד, שאכלנו אצלו, שישבנו אצלו, אז יש גם ערבים טובים׳. לי מאוד חשוב להראות שכן, יש עדיין ערבים טובים שהצילו אנשים וסיכנו את חייהם, שמתו בזמן שהם ניסו להציל אנשים אחרים. יש אנשים טובים. אם לא נאמין בזה אז באמת אין לנו קיום פה״.