"האתגר הכי גדול זה ילדי העוטף. המדינה צריכה להשקיע פה הרבה מאוד"

"אני לא חושבת שמישהו יחזור להיות מה שהוא היה". זה מה שליאור ורוצלבסקי אומרת לי כשאני שואלת אותה את מה שאני שואלת כל אדם שנקרה בדרכי בשבועות האחרונים - האם יש מבחינתך לפני ואחרי השבעה באוקטובר. זו לא תשובה יוצאת דופן, רוב האנשים משיבים בימינו שכן. בניגוד לרוב האנשים, ורוצלבסקי, כתבת החינוך של חדשות 13, מתעסקת בהשפעות של המלחמה לא רק עלינו - אלא גם על ילדינו. כשהיא אומרת שמדובר ב"אירוע מטלטל", קשה שלא לחשוש מההשפעה של זה על המבוגרים העתידיים של מדינת ישראל. "אני עוד לא יודעת מה אני", היא אומרת, "אבל אני יודעת שאני לא אהיה אותו דבר לעולם. זה אפילו ברמה של הפחד, שאתה תמיד נועל את הדלת, זה לא משהו שיעבור". הצורך של ורוצלבסקי לנעול תמיד את הדלת, מתגבר ביתר שאת כשמבינים שמתחילת המלחמה, בן זוגה במילואים והאחריות על ניהול הבית נופלת על כתפיה בלבד.

מה עושים כשהעבודה שלך כאשת חדשות דחופה מתמיד ובמקביל, הופכים להורה היחיד בבית?

"בהתחלה כל הזמן חשבתי איך אני מוצאת סידור בשביל לצאת לדרום, ואז קלטתי שזה לא טוב להם להיות כל כך הרבה זמן גם בלעדיו וגם בלעדיי, אז אני כל הזמן חצויה. אני מרגישה שגם הילדים שלי מאוד צריכים אותי עכשיו כי אבא שלהם הוא עוגן. הם לא בוכים על זה, הם כאילו מתנהגים כרגיל, אבל אני רואה איך נשמטה להם הקרקע מתחת לרגליים. עכשיו אני מסקרת את השכול, ואת החטיפות, ואת הרציחות, ואת הנופלים, וכל הזמן הזה יש לי חרדה על בעלי שלא איתי. כרגע הוא לא בעזה אבל הוא יכול מחר להיות בעזה. הפחד עליו הוא מאוד מורגש. אני חיה איתו כל החיים, והוא היה בסיכון במהלך הקשר שלנו במשך שנים ארוכות אבל עכשיו זה איכשהו מרגיש אחרת, הרבה יותר מסוכן. ויחד עם זה, אני צריכה כל הזמן לסקר. אני צריכה ואני רוצה, כי זה הדבר שצריך לעשות עכשיו וזה התפקיד שלנו, אבל זה יוצר מצב רגשי מאוד מורכב".

אנחנו חיים במציאות בה הדור הצעיר החל להתאושש מההשפעות של הקורונה, והם כבר נדרשים להתמודד עם מציאות מורכבת בהרבה. מה יהיה על הילדים האלו, ששוב נגזלה מהם הזכות לילדות?

"אני אמנם לא אובייקטיבית, אבל אני חושבת שחינוך תמיד צריך להיות הדבר שהכי מתעסקים בו. זה צריך להיות תמיד על הפרק וזה נושא שתמיד צריך להתייחס אליו, ואין לזה קשב עכשיו, למרות שההורים משתגעים. הטלפון שלי מתפוצץ מתלונות של הורים, ויש גן, ואין גן, ולמה אין ממ"ד, ולמה רק בזום. אבל זה כל כך קטן לעומת הדברים המאוד דרמטיים שקרו וקורים פה, שגם לזה אין באמת קשב במהדורה. אני יכולה להתעסק בזה בטיקטוק ובאינסטגרם ולדבר על זה, אבל מבחינת תשומת לב ציבורית הכול מרגיש קטן, אז אני מנסה לעזור ולפתור דברים בעצמי. זה כמו שאני אומרת 'בסדר, אז אני צריכה להיות עם הילדים לבד. יש אנשים שאיבדו את היקר להם מכל', אלו ממש צרות קטנות".

איזה השלכות של המצב הזה על הדור הצעיר את כבר מזהה? מבחינה רגשית, מבחינה חברתית.

"זה תלוי באיזה מעגל. קשה לראות איך ילדי העוטף משתקמים מדבר כזה, המדינה צריכה להשקיע פה הרבה מאוד. עכשיו אין להם קשב לכלום, מנסים להקים להם מסגרות והם לא רוצים ללכת. הם יושבים בלילות ערים, שותים, מסתובבים ברחובות באילת ובים המלח, הם לא רוצה ללכת לבית הספר, הם קמים בצהריים או אחרי הצהריים. הם איבדו חברים, הם מבינים כבר מה קרה. זה לא ילדים קטנים שלא מבינים עד הסוף, הם מבינים. העליתי סרטון על הבגרויות ועל איך יהיה המתווה החדש, וילדים מהעוטף כתבו לי 'איזה בגרויות? יש לי שלושה חברים בעזה, חמישה שנהרגו, מי יתרכז בבגרויות?'. הילדים האלה לא יעשו בגרויות, לא תהיה להם תעודת בגרות".

ואז זה מן אפקט דומינו על העתיד שלהם.

"בקורונה כל מי שהגיע ממקומות מאוד חזקים - התגבר על זה. היו שיעורים פרטיים וההורים תמכו, וגם אם התייחסו אליהם קצת פחות כי ידעו שהם 'דור קורונה', הם צלחו את המהמורה הזאת. מי שבאמת מאוד נפגעו זה אלה שאין להם אפשרות לקחת שיעורים פרטיים. בגלל זה האפקט המשמעותי והדרמטי זה הפערים שנוצרו, שהם גם ככה גדולים והם עוד יתרחבו. גם פערים בין חזקים לחלשים, וגם פערים בין מקומות שנפגעו יותר למקומות שנפגעו פחות. האשקלונים רק בשבוע שעבר התחילו ללמוד בזום. הם תושבי העיר הכי מטווחת מבחינת מטחים, רובם לא התפנו. עזבי שאין להם ממ"דים, אבל הילדים שם נפגעים יותר מהילדים בהרצליה, אין מה לעשות. אז גם פה יהיו פערים".

גם ביום רגיל, מדובר בפערים מאוד עמוקים.

"כן. אז למה זה מאוד מדאיג? כי זה לא מבצע של שבועיים, זה משהו שגם אם הוא ייגמר בעוד חודשיים או שלושה, האפקט שלו יימשך כל השנה. למתיחות הזאת ולמצב הרגשי, יהיה אפקט וזה ישפיע בטח ובטח על מי שנמצאים עכשיו בשלב הבגרויות, וזה ישפיע גם על הילדים הקטנים. רגרסיות רואים בילדים קטנים, בטח באזורים המטווחים, אבל גם במרכז. אני שומעת על ילדים שהולכים אחורה מבחינת דיבור בגיל הרך, חוזרים להרטיב במיטה, חוזרים למוצץ. הטראומה שכולנו חווים מחלחלת. יש מקומות שבהם הורים מצליחים לשמור על הילדים, אבל בהרבה מקומות לא מצליחים. אני חייבת לומר שגם אני לא מצליחה לשמור על הילדים שלי בבועה ולהרחיק מהם את כל האופל הזה. הבן שלי קורא, הוא נמצא בבית הספר, הם מדברים על זה, הוא מדבר עם אחיו הקטן, והוא אמר לי שהוא התעורר באמצע הלילה וחלם שחטפו אותו חמאס לעזה".

כבר בגיל כזה.

"כן, הוא בן 8. וגם הבן הקטן שלי, בכל בוקר כשהם צריכים לבחור צבע שמבטא את הרגש שלהם, בוחר בצבע חום, שזה פחד. אני חושבת שילדים הם סתגלתניים והם יתרוממו מזה, אבל אני חושבת שאנחנו גם לא חווינו משהו בסדר הגודל הזה מעולם, בהיסטוריה, אז אנחנו לא יכולים באמת לדעת איך זה ישפיע עליהם".

זאת השפעה שאפשר באיזשהו שלב להשתקם ממנה? 

"כאומה או כיחידים?"

נתחיל מיחידים ונעבור לאומה.

"אני חייבת להאמין שכן, שאנחנו חזקים ואנחנו ננצח, והניצחון הוא גם ניצחון הרוח וגם ביכולת של העורף להיות חזק ושל העורף להשתקם. זה שהמדינה מתנהלת בצורה כל כך מבורדקת ושאין מספיק מענים בכל המערכות שצריכות עכשיו לתת תמיכה, אם זה ברווחה ואם זה בחינוך, זה מקשה על היכולת לשמור על החוסן ועל החוזק. יש דברים במשרד החינוך שעשו מאוד טוב - מהר מאוד הקימו מנהלת שמטפלת במורים ובתלמידים שנפגעו. יש בערך 800 כאלה במעגל הראשון, ונותנים להם תמיכה רגשיץ ועוטפים אותם. מקימים בתי ספר למפונים, אבל נניח כל מי שהתפנה עצמאית, שפשוט לקח את התיק והלך - לא יודע מה לעשות. ברשויות אומרים תפנו למשרד החינוך ובמשרד החינוך אומרים תפנו לרשויות, ואנשים פונים אליי 'אנחנו לא יודעים מה לעשות ואיך להשתלב במערכת'. אז זה מאוד תלוי גם ברשות, אבל פה משרד החינוך לא מצליח עד הסוף להשתלט על האירוע הזה, ובהיבט של המיגון אנחנו רואים שיש בעיה גדולה מאוד. כולם עכשיו חוששים לשלוח את הילדים לגנים, יש המון גנים לא מאובטחים, וגם לקח זמן להתאפס. אני חושבת שמשרד החינוך תפקד יותר טוב, יותר ממה שקורה במשרד האוצר והרווחה, אבל עדיין יש הרבה מאוד היבטים שבהם טעון שיפור".

[brightcove_iframe video_id='vod-news-vod-the-main-edition-clips-part-0811232121' autoplay='0' credit='הסיוע שסמוטריץ' סירב להעביר לעוטף' desc='הסיוע שסמוטריץ′ סירב להעביר לעוטף' poster='' kid='1_eu0yrca5' duration='128']

שנה מהיום, מה האתגר הכי גדול שיהיה לנו מבחינת חינוך?

"העוטף. זה יהיה פרויקט שידרוש הרבה, גם לשקם להם את בתי הספר וגם להתרומם מהדבר הזה. אבל אם אני אצא רגע במעוף ציפור - אני חושבת שהמשימה של מערכת החינוך היא לשמר את האחדות שעכשיו כולם מייצרים מתוך מצוקה נוראית ומטורפת, כי דחקו אותנו לקיר עם אקדח לרקה ואמרו לנו 'תהיו מאוחדים עכשיו או שלא תהיו'. אני חושבת שהחוכמה והגדולה תהיה לשמר את זה גם אחרי ביום שאחרי, והדרך לשמר את זה באמת זה דרך מערכת החינוך, להנחיל את זה לדורות הבאים כדי שזה משהו שיישאר. אני לא מדברת על אחדות שטחית, אלא אחדות עמוקה ואמיתית של דתיים וחילונים וחרדים וערבים, של כל מי שמחזיק בתעודת זהות ישראלית. אנחנו צריכים ללמוד להתחבר ולחיות ביחד בשלום אמיתי. כשאני הייתי ילדה הייתה שנת שלום ועכשיו זה נשמע כמו הזיה שיהיה דבר כזה, מי בכלל מדבר על שלום. שתהיה שנת שלום, שזה יהיה הנושא החינוכי של השנה, שיגיע השלב שבו אנחנו מדברים באמת על שלום בתוכנו. זה נראה לי עכשיו כמו מדע בדיוני".

אז ישראל היא עדיין מקום שאפשר לגדל בו ילדים בביטחון?

"אני חושבת שזה לא מקום בטוח לגדל בו, אבל אף מקום לא באמת בטוח לדעתי".

ליהודים או באופן כללי?

"ליהודים, ואני חושבת שזה מאלץ אותנו להתחבר לערכים הכי בסיסיים של עם שחי על חרבו. יהודים שהגיעו לפה עכשיו לבקר את המשפחות השכולות אמרו לי שהם יכולים לחיות שם ולהרגיש בטוחים כי אנחנו פה. אם עד עכשיו זה היה משהו כזה שאומרים והייתי אומרת אותו כי זה נשמע טוב, אז עכשיו אני ממש מרגישה אותו ומרגישה שאת זה - אי אפשר כבר להדחיק. אני מרגישה שאנחנו בפחד ובסכנה, אבל אין לנו ברירה כי אין לנו ארץ אחרת. זה כל כך גדול, כל כך עז, שזה מחלחל לכולם. כמה שיש לאנשים זיכרון קצר, אני לא חושבת שאת האירוע הזה אנחנו נדחיק. אני חושבת שזה יעשה פה טלטלה, אני לא יודעת להגיד עדיין איזו. לא יודעת כמה זה ישנה את המפה הפוליטית אבל זאת רעידת אדמה. זה מפץ שישנה פה את הכול".

מכל הקונספציות שנשברו, והיו המון כאלו, מה הקונספציה שהכי קרסה מבחינתך? 

"חשבתי שיש הרבה שאוהבים את ישראל ושאוהבים את היהודים, ועכשיו אני מרגישה שיש הרבה מאוד אנשים בעולם שהאנטישמיות טבועה בהם עמוק, וזה יעבור מדור לדור וזה יימשך כי יש כל הזמן כוחות שמחזקים אותו ומלבים אותו. בדיוק בגלל זה אנחנו חייבים להתאחד".