ישראל חוגגת 77: האנשים מחוץ לאור הזרקורים שהניחו את היסודות למדינה

כשמספרים את סיפור הקמת מדינת ישראל, עולים לרוב שמותיהם של מנהיגים, לוחמים ומפקדים: האנשים שהובילו קרבות, ניהלו מסעות דיפלומטיים, חתמו על מגילות והחזיקו במושכות ההיסטוריה. לצידם של אותם אנשים פעלו גם נשים וגברים שבנו בעמל יומיומי את התשתיות, המוסדות והתרבות שהפכו את החזון הלאומי הציוני למציאות חיה ונושמת. הם לא עמדו על בימות הנאומים ולא הונצחו בספרי ההיסטוריה הראשיים, אבל בעשייה רצופה ושקטה הם עיצבו את עמודי התווך שעליהם עומדת המדינה גם שבעה עשורים אחר כך. ביום העצמאות ה-77 שיצוין מחר (רביעי), לצד הדגלים, הטקסים והנאומים, יש מקום להאיר זרקור גם אל אלה שפעלו מאחורי הקלעים, אך הניחו אבני יסוד משמעותיות בבניית החוסן, הערכים והדמות של מדינת ישראל.

ביסוס המדינה החל מהתשתיות החיוניות ביותר. פנחס רוטנברג (1879–1942), מהנדס ויזם, היה האיש שהניח את התשתית האנרגטית של היישוב היהודי בארץ ישראל. בשנת 1923 הוא ייסד את "חברת החשמל לפלשתינה" (לימים חברת החשמל של ישראל) והקים את תחנות הכוח בתל אביב, חיפה וטבריה. ב-1932 הוא חנך את תחנת הכוח בנהריים – מתקן הידרואלקטרי ראשון מסוגו במזרח התיכון, שניצל את זרמי הירדן והירמוך ליצירת אנרגיה. תרומתו הניחה את הבסיס להתפתחות יישובית, חקלאית ותעשייתית – תשתית חיונית שעובדת עד היום.

ממערכות האנרגיה – אל הדאגה לחיי האדם. ד"ר הלנה כגן (1889–1978), מחלוצות רפואת הילדים בארץ ישראל. למדה רפואה בברן שבשווייץ, וסיימה בהצטיינות את לימודיה — דבר שהיה נדיר לנשים באותה תקופה. כגן הייתה מהראשונים שהבינו כי קיומה של חברה חזקה תלוי בבריאות ילדיה. היא הייתה האישה הראשונה שקיבלה רישיון רפואה בארץ מהשלטון העות'מאני ואף פתחה קליניקה פרטית, אך מהר מאוד עברה לעבוד עם הקהילה, והקדישה את חייה לבריאות הציבור – בפרט ברפואת ילדים. היא ייסדה מוסדות מכוננים: מעון היום הראשון, תחנת "טיפת חלב" הראשונה ומחלקת הילדים הראשונה בבית חולים עברי. בריאות הילדים, שראתה בה זכות יסוד ולא מותרות, הפכה לעיקרון מנחה בבניית מערכת הבריאות בישראל. בשנת 1975 הוענק לה פרס ישראל כהוקרה על תרומתה.

אחריהם, נבנתה גם הרקמה החברתית שנדרשה ליישוב ההולך ומתרחב. רוזה כהן (1890–1937) פעלה במסגרת מועצת הפועלות ותנועת העבודה להקמת מוסדות רווחה, חינוך ושירותי סעד. לצד פעילותה החברתית, לקחה חלק גם בארגון סיוע למחתרות, הברחת נשק ותמיכה במשפחות הלוחמים. כהן האמינה שמדינה לא תוכל להתבסס רק על כוח מגן, אלא תזדקק גם למוסדות אזרחיים חזקים. את ערכי המחויבות הציבורית והמעורבות החברתית הנחילה גם בביתה – שם גדל בנה יצחק רבין, לימים רמטכ"ל וראש ממשלת ישראל. כהן נחשבת לאחת מהנשים המרכזיות בעיצוב החברה האזרחית של היישוב, ופועלה החברתי והביטחוני זיכה אותה בהערכה רחבה, כמו גם בכינוי "אם הפלמ"ח" – ביטוי למחויבותה העמוקה לביטחון היישוב ולחוסנו החברתי.

אבל לא די היה להקים – היה גם צורך לתמוך באלה שנפגעו במאבק על הקמת המדינה. שמחה הולצברג (1924–1994) היה לוחם פלמ"ח וניצול שואה. לאחר מלחמת יום הכיפורים הוא הקדיש את חייו להתנדבות בבתי חולים צבאיים, סייע בשיקום הפצועים, פעל להעלאת המודעות לצרכיהם בציבור ובמוסדות המדינה ויצר מודל חדשני של חיבור אישי עם הפצועים. ב-1976 זכה בפרס ישראל. בלווייתו, ראש הממשלה דאז יצחק רבין ספד לו באומרו: "קשה מאוד היה להתחרות בשמחה באהבת הארץ, ועוד היה קשה, כמעט בלתי אפשרי, להתחרות בו באהבת האדם; האיש שהיה אוד מוצל מאש השואה, דאג דאגת אמת למדינת ישראל... בשמם של כל הפצועים, הנכים והמשפחות השכולות; בשמו של צה"ל ובשמה של מדינת ישראל – אני מצדיע לך, שמחה". הולצברג השפיע על האופן שבו מדינת ישראל מתמודדת עד היום עם חובתה לפצועיה. הולצברג זכה לכינוי "אבי הפצועים" בזכות מסירותו יוצאת הדופן והקשר האישי שטיפח עם אלפי חיילים ואזרחים שנפגעו; פעילותו הפכה לסמל של ערבות הדדית ומחויבות בלתי מתפשרת לחברה הישראלית.

לצד החובה לשקם ולתמוך, הייתה גם החובה לבנות את דמותה של המדינה בעולם: לא רק באמצעות מלחמות וכותרות, אלא גם דרך תרבות, מוזיקה ויצירה. אסתר עופרים (1941), ילידת צפת, הייתה אחת מהקולות הראשונים שפרצו את גבולות ישראל והביאו את התרבות המקומית לבמות העולם. היא החלה לשיר כבר כנערה, אך פריצתה הגדולה התרחשה בשנות ה-60, כשהופיעה לצד בעלה דאז, אבי עופרים, וזכתה להצלחה יוצאת דופן בפסטיבלים בינלאומיים – בראשם הזכייה בפסטיבל הזמר של מינכן. בעקבות הצלחת הצמד, כבשה עופרים את מצעדי הפזמונים בגרמניה, שווייץ וארצות הברית, והפכה לשם מוכר באירופה. היא ייצגה דמות אחרת של ישראל – לא רק מדינה לוחמת, אלא אומה יוצרת ותרבותית. שילוב סגנונותיה, בין שירי עם עבריים לפולקלור אירופי, יצר גשר אמנותי ייחודי. עופרים ממשיכה להיחשב עד היום לדמות מפתח בהבאת התרבות הישראלית לקדמת הבמה העולמית, והשבילים שסללה פתוחים עד היום בפני אמנים ישראלים אחריה.

חגיגות העצמאות מזמינות אותנו להביט אחורה אל המסע שהוביל להקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. אבל מעבר לקרבות המכריעים ולאירועים הסמליים, הסיפור הישראלי נשען גם על העבודה היומיומית של אינספור יחידים – אלה שראו בבנייה, ברפואה, בחינוך, בתמיכה חברתית ובתרבות דרך להבטיח את עתידה של המדינה. 77 שנים אחרי ההכרזה ההיסטורית, סיפורם של בוני התשתיות, מחנכי הדורות, מחוללי התרבות ומגיני הפצועים הוא חלק בלתי נפרד מהמורשת הישראלית. זוהי הזדמנות לזכור ולהוקיר גם את אלה שהניחו את יסודותיה של מדינה – לא רק בנאומים, אלא במעשים יומיומיים של מסירות, חזון ואמונה.