ההודעה המפתיעה שגרמה לגיל תמרי לצאת למסע בעקבות סיפור השואה המרגש

לפני שנה וחצי כמעט פנתה אליי ד"ר שיפרה ז׳קה סבירוני שחיה בפריז וסיפרה לי שבמסגרת עבודת הדוקטורט שלה ב"לימודים עבריים בצרפת" היא מצאה סיפור שלא הכירה.

הכול החל, כשגילתה בארכיון של אליאנס ספר כתוב בכתב יד ללימוד עברית שכתב משה (מוריס) הורוביץ. מה שהפתיע אותה, היה שבתחתית כריכת הספר נכתב: "מוואסק 1944 - רחוב השיטפון 6". היא לא הכירה את העיר, אבל חיפוש מהיר בגוגל עזר לה לגלות שמוואסק נמצאת כשש מאות קילומטרים מדרום מערב לפריז.

עניינה אותה השאלה - מדוע היה צורך בשלהי מלחמת העולם השנייה, לכתוב ספר ללימוד עברית - מי היה הקהל? מה היה הצורך? היא החליטה לנסוע לשם עם רוג'ה בעלה וגילתה סיפור מופלא שאותו חלקה איתי. יותר משנה חלפה, והחלטתי גם אני לנסוע עם הצלם סרג'יו סלובדוסקוי למוואסק כדי לתעד את הסיפור הזה, על הצלתם של 366 ילדים יהודים בתקופת השואה.

אם רוצים לדמיין עיר ציורית - זו מוואסק - בתי קומות קטנים ומטופחים, נהר גדול שזורם בעצלתיים, תעלות מים ירקרקים, כרמים ויקבים. כבישי הגישה אליה צרים ומפותלים. זר שיגיע לכאן, ויטייל באזור וברחובות מכיכר מרוקו ועד לנהר הטארן, יפגוש שלטים - על כל שלט מצוין מספר המעיד כי הוא חלק ממסלול המספר סיפור, דברי הסבר קצרים, ותמונות בשחור לבן - הם כולם מספרים את סיפור הצלת הילדים היהודים בשואה.

עיר קטנה שגאה מאוד במורשת שלה בתקופת השואה, למרות שהיום ראש העיר שלה הוא איש ימין קיצוני שלא אוהב בלשון המעטה את זרם המהגרים (במיוחד הצוענים והבולגרים) שהגיעו אל העיר. אבל אז, כשהחלה מלחמת העולם השנייה, ראש העיר היה רוז'ה דלתיל, שהתגייס לסייע למשימת הצלת הילדים היהודים. אבל הסיפור שלנו מתחיל עם אדם אחר - רובר גמזון, קצין יהודי בצבא צרפת.

ההבנה שמשהו רע מאוד עומד לקרות ליהודי אירופה, התגבשה אצל גמזון שבגיל 17 ייסד את הצופים העבריים של צרפת בשלב מאוד מוקדם, אפילו עוד לפני פרוץ המלחמה. כמייסד הצופים העבריים הוא שולח את ראשי התנועה לחפש בתים בדרום צרפת, שאליהם יהיה אפשר לקלוט ילדים יהודים - פליטים שיגיעו מכל אירופה. על ראשי התנועה נמנית שטה סימון (לבית הירש). היא מגיעה בשלהי 1938 למוואסק, כדי לאתר בתים כאלה שיאכלסו ילדים יהודים. היא יוצרת קשרים עם ראש העיר דלתיל ומוודאת שיתן את ברכתו למהלך. הכוונה היא לא להחביא את הילדים, אלא לפתוח בית ילדים, שבו יוכלו לחיות ביחד, לא בהסתר, כילדים יהודים, ויתערו בחיי העיר. נשמע מופרך? אולי, אבל שטה יחד עם בעלה בולי, עשו זאת בדיוק.

כדי להבין איך הם עשו זאת כנגד כל הסיכויים, כיצד הצליחו להגן על הילדים מפשיטות הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם משלטון וישי על העיר ועל בית הילדים, תצטרכו לצפות בסרט שלי "בראש מורם".

זכיתי לפגוש כמה מהילדים האלה שעודם בחיים, לחזור ולבקר איתם בבית הילדים, ולשמוע ממקור ראשון סיפור אנושי מרתק, על אישה גדולה מהחיים, על נצחון הרוח ואהבת האדם על הרוע הנאצי, ולהביא ביום השואה הזה, הראשון שנציין אחרי הטבח של 7 באוקטובר, סיפור מלא תקווה ואופטימיות.

"בראש מורם", סרטו של גיל תמרי