שנה למותו: האם באמת עיכלנו את לכתו של אגדת הכדורסל קובי בראיינט?

איפה הייתם כש?

אחד הימים התקשורתיים ההזויים שנראו בהיסטוריה העולמית. ב-26.1.2020, באזור השעה 21:30 שעון ישראל, יוצאת הודעה של אתר הרכילות TMZ שאומרת שבראיינט נהרג, ההודעה יצאה דקות לאחר האסון מבלי שניתן אישור רשמי להוצאתה וחוללה סערה שלא נראתה כמותה. מדוע הסערה הייתה כו ייחודית וגם מסמנת לבאות על המגפה שעומדת לבוא עלינו? במילה אחת - גלובליזציה.

מדובר ככל הנראה במקרה המוות הטרגי ביותר, של הדמות המפורסמת ביותר בשנים האחרונות, ובטח שבעידן הרשתות החברתיות. ולכן המוות של אדם כל כך מוכר ברחבי העולם ייצר רצון למידע שלא נגמר מכל מקום, וכאן החלה חרושת השמועות: "קובי שהה עם שחקן מפורסם בנסיעה", "קובי היחיד שניצל וכולם מתו" והשמועה הזדונית ביותר שהכתה קשות וספגה ביקורות רבות בגלל הקלות בה הופצה: "קובי, אשתו וארבעת בנותיו נהרגו בהתרסקות המסוק". אין ספק שהיה מדובר בסקנדל תקשורתי עצום, כולל פה בארץ, כאשר הפייק ניוז צצו ללא ההרף והדרך שבה כל העולם מחובר לאותן הפלטפרומות גרמה לסערה תקשורתית ומשפחתית שלא נראתה כמותה, ואולי נתנה את הרמז שהעולם צריך מעט לעצור.

הבלאגן הדהד ונראה שהכל יוצא משליטה, עד שהגיעה ההודעה הרשמית שגדעה את הכל: קובי בראיינט ביחד עם ביתו ג'יגי וארבעה נוספים ששהו במסוק נהרגו בהתלקחות. מכאן עברו הפוסטים המובילים בפייסבוק משמועות לשלל הנצחות שלא נגמרו - מספורטאים וקולגות ועד פוליטקאים ואנשים שככל הנראה גילו באותו יום לראשונה שקובי בראיינט כבר לא משחק כדורסל. וזהו, כמו כל סיפור חדשותי, בראיינט הספיק לעשות כותרות במשך יומיים - שלושה ולהעלם מהחדשות הלא ספורטיביות של העולם, אבל אוהדי הכדורסל לא שכחו לרגע אחד, המועקה הזו בלב פשוט לא הצליחה לשחרר.

הסיבה שאוהדי הכדורסל ככלל ואוהדי קובי בפרט לא הצליחו להדיר שינה מעיניהם היא לא בגלל ההנצחות הבלתי נגמרות של ליגת הNBA, וגם לא בגלל נאומי הפרידה של שחקנים בדמותו של לברון ג'יימס (שיום לפני המוות הספיק לעבור אותו ברשימת קלעי כל הזמנים)  ששברו את הרשת. הסיבה האמיתית הייתה שהעניין פשוט לא נתפס - לא מדובר באדם מבוגר או אדם שנשכח, מדובר בקובי בראיינט, השחקן שלקח ליגה שהדרדרה אחורה בשנות ה-2000 ובעזרת השידורים שהתרחבו לשאר העולם הרים אותה והפך להיות הפנים המזוהות ביותר עם ליגת הכוכבים, האיש שכולם רוצים להיות, האיש שילדים קמים ב-3 בלילה כדי לראות אותו קולע עוד סל ניצחון. כל אוהד כדורסל שישאל את השאלה לא יתבלבל בתשובה ויזכור כל רגע מהערב ששינה ואיחד את עולם הספורט והכדורסל לנצח.

Dear Basketball

הסיפור של קובי מתחיל בשנת 1978 בפילדלפיה שבמדינת פנסבילניה, בן לשחקן כדורסל בשם ג'ו בראיינט שאת מרבית הקריירה המקצועית שלו העביר בארה"ב ובאיטליה. הקשר בין קובי לכדור החל כבר בגיל 3, ובגיל 6 כשעברה המשפחה לאיטליה התחיל לשחק קובי כדורגל וכדורסל תוך כדי שלמד גם ספרדית ואיטלקית. איטליה נחשבה תמיד כאחד מהבתים החמים של בראיינט. לאחר שנים באיטליה חזר קובי וסיים את לימודי התיכון בארה"ב שם גם שיחק כדורסל מקצועני, לאחר שנה אחת של הצטיינות יתרה בתיכון בפילדלפיה בו שיחק, החליט לוותר על המכללות ולעבור ישר לליגת הכדורסל הטובה בעולם ה - NBA. הוא נבחר במקום ה-13 בדראפט הצעירים של 1996 והגיע לעיר המלאכים ואחד ממועדוני הכדורסל המפוארים בהיסטוריה - הלוס אנגלס לייקרס.

קובי מצטרף ללייקרס ביחד עם הסנטר האימתני שאקיל אוניל, והשניים הופכים להיות כוכבי על יחדיו ומביאים לא פחות מ-3 אליפויות לפרנצ'ייז השני המעוטר בהיסטוריית הליגה. לאחר הזכיות, סכסוכים פורצים בין השניים העוסקים במוסר העבודה הגבוה של קובי מול העצלנות של שאקיל, דבר שגורם בסוף לעזיבתו של שאקיל והשארת קובי ככוכב היחיד והבלעדי של הקבוצה מ - LA. בראיינט ממשיך לקריירה שלמה בלייקרס בה זוכה בשתי אליפויות נוספות והופך להיות אחד השמות האגדיים בהיסטוריית המועדון. גופייתו נתלית בתקרת האולם לאחר משחק פרישה יוצא דופן בו קלע 60 נקודות, ליד שמות כמו מג'יק ג'ונסון, קארים עבדול ג'אבר ואגדות אחרות של משחק הכדורסל שעברו בקבוצה הצהובה סגולה.

לאחר פרישתו מספיק קובי לזכות באוסקר על סרטו הקצר "Dear Basketball" בו הוא מביע את אהבתו ותשוקתו הבלתי נגמרת לכדורסל במכתב שהפך לסרט. הסרטון הפך אייקוני ולאחד מסמלי המוות של בראיינט.

אכן הקריירה של בראיינט הייתה עמוסה בהישגים והצלחות אבל גם אסור לשכוח כמובן גם פרשת האונס שנסגרה ב-2003 ואין ספק שהשאירה כתם על הקריירה וחייו גם לאחר מותו. אבל, הקריירה של בראיינט  אמנם מרשימה מאוד בגזרת הכדורסל, אבל היא לא יוצאת דופן לגמרי. אז מה בכל זאת עשה קובי שגרם לו להיות מונצח ברמה היסטורית?

הממבה מנטלטי

יותר מהכל קובי מסמן עבודה קשה, הסיפורים על מוסר העבודה שלו לא נופלים מסיפורים על מייקל ג'ורדן, הוא היה מתאמן כמו משוגע ומציק לשחקנים שלא פעלו כמוהו. הוא הכניס את "הממבה מנטלטי" לכדורסל שהפכה לסימן ההיכר שלו, כי כולם ידעו שבקובי לא מתגרים וכי הוא מסוגל בכמה דקות לנצח משחק לבד. בזמן שבשנים האלה העלה קובי את מעמדו, גדלו ברחבי מדינת ישראל עוד ועוד ילדים שהתאהבו בליגת הכוכבים האמריקאית ובכוכב הראשי שלה. אלפי גופיות נמכרו ברחבי המדינה והמילה "קובי" הפכה לשם נרדף לקליעה סל. כאשר אנו מסתכלים היום על ילדים כמו דני אבדיה ושחקנים מוכשרים אחרים, אין ספק שלקובי היה חלק עצום במימוש החלום שלהם להגיע לבמה הגדולה ביותר.

והנה אנחנו כאן היום, שנה אחרי האירוע שעדיין מרגיש דמיוני ולקוח מסרט הוליוודי, מנסים להסביר לכל האנשים שלא מבינים, מדוע איזה בחור מפילדלפיה גרם לכל כך הרבה גברים ישראליים לבכות ולחשוב במשך שנה שלמה על אותו הרגע ב-26.1.20 בו קיבלו את ההתראה הנוראית בטלפון שלהם. בתכלס, הסיבה היא פשוטה - מדובר באדם שגרם לעולם להתאהב במשחק עם הכדור הכתום.

נוח בשלום קובי, המורשת שלך תשאר לעד -MAMBA OUT