המרגל, המשורר והמיתוס שמאחורי האיש: 90 שנה למותו של "לורנס איש ערב"
מה שהתחיל בארכיאולוגיה הפך להובלת מרד, לוחמת גרילה, דיפלומטיה כפולה ומאבק פנימי בזהות האישית והפוליטית. "לורנס איש ערב" לא ביקש להיות סמל, אבל הפך לאגדה. 90 שנה אחרי מותו, אנחנו עדיין מנסים להבין מי הוא היה – ואיך הצליח לראות את מה שאחרים סירבו להבין
ב-19 במאי 1935 נהרג תומאס אדוארד לורנס בתאונת אופנוע בדרום אנגליה, בגיל 46. מאחוריו עמד סיפור חיים שלא דומה לשום דבר אחר: איש מודיעין בריטי שהוביל מרד מדברי, לחם לצד לוחמים ערבים, הפך לדמות מפתח גם בקרב ההנהגה הציונית וגם בצמרת השלטון ההאשמי – משפחת המלוכה שממשיכה לשלוט בירדן עד ימינו. לורנס נחקק בתודעה לא כשליט, אלא כאדם שפעל בכוח אישיותו בתוך מצבים מורכבים – ולא פעם הצליח להשפיע דווקא כשאחרים כשלו.
לורנס נולד בוויילס ב-1888. לאחר שסיים בהצטיינות תואר ראשון בהיסטוריה באוניברסיטת אוקספורד, הגיע למזרח התיכון כחלק ממשלחת חפירות ארכיאולוגית של המוזיאון הבריטי. במשך כמה שנים הוא חי לצד קהילות מקומיות, למד ערבית והכיר את החברה, המסורות והמרחב הפוליטי שבו פעלו. בהמשך, הכשרה זו הפכה ליתרון נדיר במנגנון הבריטי.
ב-1916, במהלך מלחמת העולם הראשונה, נשלח לורנס אל קהיר שבמצרים, שם הוא הצטרף למשלחת שנועדה לתאם את "המרד הערבי" – התקוממות רחבת היקף נגד האימפריה העות'מאנית, בראשות השריף חוסיין ממכה ובנו פייסל, לימים מלך עיראק. לורנס שימש קצין קשר לפייסל, אך בפועל הפך לאחד המובילים המבצעיים של הכוחות: הוא הדריך לוחמים מקומיים בלוחמת גרילה, תכנן פשיטות ופיקד על פעולות חבלה במסילת הרכבת החיג'אזית – מהלכים שנחשבים כיום לאבן דרך בהתפתחות לוחמת הגרילה המודרנית.
רצף ההצלחות שלו הגיע לשיא עם כיבוש עקבה שבירדן והכניסה לדמשק שבסוריה ב-1918, אך מאחורי הקלעים כבר הוסכם דבר אחר לגמרי: בריטניה וצרפת, בהסכם סודי שכונה "סייקס-פיקו", חילקו ביניהן את המזרח התיכון מבלי ליידע את בעלי בריתן הערבים. לורנס, שידע על ההסכם, לא חשף אותו בפני פייסל – אך ניסה לייצר מציאות שתכפה הכרה בינלאומית בממלכה ערבית חדשה. הממלכה הוכרזה, אך בתוך זמן קצר נכבשה מחדש על ידי הצרפתים. תחושת הבגידה, הן כלפי הערבים והן כלפיו עצמו, לא עזבה אותו לעולם.
המיתוס סביב לורנס לא נולד אחרי מותו – אלא כבר בזמן אמת. במהלך שנות המלחמה ואחריה, דמותו עוררה סקרנות יוצאת דופן, גם בקרב הציבור וגם בתקשורת. העיתונאי האמריקאי לואל תומאס הפך אותו לגיבור תרבות עולמי עם סדרת הרצאות, סרט תיעודי וספר שראו אור בראשית שנות ה-20. תומאס תיאר את לורנס כשליח אירופי שמוביל מרד בדואי – דימוי שקסם לעולם המערבי. לורנס, שנרתע מהפיכת סיפורו לאגדה, לא הצליח לבלום את גלי ההערצה – ולמעשה, נרדף כל חייו על ידי הדימוי שצמח סביבו.
אחרי המלחמה, ניסה לורנס להיעלם; הוא חזר לצבא הבריטי תחת שמות בדויים, נדד בין יחידות ותפקידים, וביקש להתרחק מהפרסום ומהכבוד שהוצע לו. גם יחסו לציונות התחדד באותן שנים: מאחד שמזלזל בתנועה הציונית, הוא הפך לתומך מושכל ברעיון של בית לאומי; הוא היה שותף לארגון הפגישה בין פייסל לחיים ויצמן ב-1918, ותמך בהשארת ארץ ישראל כמנדט בריטי – כדי לאפשר מימוש הדרגתי של הצהרת בלפור. "אם תקום מדינה יהודית בארץ ישראל", אמר, "היא תיאלץ להתקיים בכוח הנשק מול אוכלוסייה עוינת, עודפת לאין שיעור" - אמירה הרלוונטית מתמיד. חודשיים לאחר שחרורו הסופי מהצבא, נהרג לורנס בתאונת אופנוע סמוך לביתו. המוות המוקדם הוביל, בין השאר, למחקר רפואי חדשני על פגיעות ראש, שתרם לראשית ההבנה בצורך לחבוש קסדות רוכבים.
לצד פעילותו הצבאית והדיפלומטית, לורנס היה גם סופר ומתרגם מרשים. ספרו "שבעת עמודי החוכמה", שנכתב בסגנון עשיר ולא שגרתי, תיאר את המרד הערבי מנקודת מבט אישית ופוליטית גם יחד – ותורגם לעברית כ"המרד במדבר". זהו תיעוד שלא רק משחזר אירועים, אלא גם מתמודד עם שאלות של נאמנות, מוסר, זהות ואכזבה. ספר נוסף, "The Mint", עוסק דווקא בצד ההפוך של השירות – בחוויותיו כחייל אלמוני מן השורה. מעבר לכך, לורנס תרגם את "האודיסיאה" של הומורס, וכתב לאורך חייו כ-10 אלף מכתבים - שהפכו עם השנים לארכיונים מרתקים של תקופתו ושל עולמו הפנימי.
ההשפעה התרבותית של לורנס עצומה. הסרט האפי "לורנס איש ערב" מ-1962, בבימוי דייוויד לין ובכיכוב פיטר או’טול, הפך אותו לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם מלחמת העולם הראשונה, כשזכייתו ב-7 פרסי אוסקר (כולל לסרט הטוב ביותר) והצלחתו הכלכלית בהחלט תרמו לתדמיתו כדמות חשובה. לורנס אפילו מופיע על עטיפת האלבום האייקוני "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" של הביטלס, מככב במשחקי מחשב כמו "Uncharted 3" ו"Battlefield 1", וממשיך לשמש השראה לסרטים, סדרות, שירים ורומנים היסטוריים רבים אחרים.
לורנס ניסה לפעול בשטח שבו רוב האנשים העדיפו לא להבין, רק לנצל. הוא הכיר את השפות, את השבטים, את הסדקים במערכת, ופעל מתוכם. אולי בגלל זה – ואולי למרות זאת – הוא נשאר דמות שההיסטוריה מתקשה לקטלג. 90 שנה אחרי מותו, נדמה כי השאלות שהעסיקו אותו; על בריתות, עצמאות ובגידה – מעסיקות אותנו בדיוק באותה מידה. המורכבות שניסה להבין, הפכה אותו בעצמו לדמות מורכבת - אולי זו הסיבה שהוא עדיין לא נשכח?