האיש שבקיר

שיקול הדעת שהפעיל השוטר בהחלט מוצדק במקרה של סנד. אחרי הכל, מדובר באחרון האמנים הנאיביים. בעוד שחבריו לקיר מרססים כתובות כמו "מוות לאמנות העכשווית" או אמירות עם מסר חברתי ואקולוגי כמו "שקית לכל ירק", סנד יוצר במרחב הציבורי בעיקר את הקופסונים: ציורים והדפסים של דמויות קטנות, מסוגננות וחיוניות שמופשטות מקובייה. כשהוא הולך ברחוב ונתקל בקיר חיוור, קשה לו להימנע מלשלוף את השבלונה. "זו דמות שהיא חלק משפה גרפית שפיתחתי". הוא מנסה להסביר. "דרך הקופסון אני מביע רגשות. כשאתה רייטר ברחוב אתה מנסה לדבר בשפה שהיא ייחודית לך. המטרות שלי הן לשמח, להפתיע ולרגש".

בסצנת אמני הרחוב התל אביבית, סנד, 37, הוא מהוותיקים. מבחינתו, הדמויות והציורים של האמנים השונים במרחב הציבורי, בין אם הפעילות חוקית ובין אם לא, לרב מתכתבות אחת עם השנייה לכדי שפת רחוב צבעונית, ולדיאלוג חסר קול בין קירות, תמרורים וכרזות. העבודות שנעשות בשבלונות, בהדבקה וביד חופשית, הופכות לחלק בלתי נפרד מהתרבות העירונית. לפעמים מושכות את העין, לפעמים סמויות, אך תמיד משתלבות, צובעות את הכרך וממש כמו בקומיקס, מספרות עלילה. "אפשר לומר שאני עושה קומיקס אורבני". הוא אומר. "האנשים שלי מדברים בשפה גרפית של ריבוע עיגול ולב. זה קומיקס אבסטרקטי אבל בדמות עצמה יש משהו קומי".

אתה חושב שהאמנות שלך חתרנית?
"חתרנית אולי כלפי עצמי. יש בה משהו חתרני, לתת צבע במרחב זה סוג של חתרנות. אבל באופן אישי זו לא המטרה שלי. אני עושה אמנות למטרת בניה, למטרה של תרבות. אני משתדל להעניק ולא להרוס, לחנך או לחבל. בגדול אני מנסה לעשות אמנות, ואין לזה חוקים. מצד אחד אני עובד מחוץ למסגרת – מחוץ לטריטוריה שלי, ומצד שני אני יוצר קוביות ומסגרות. העבודה עצמה היא התייחסות למרחב הציבורי - אני עוזר בעיצוב הנוף האורבני. אם למשל יש קיר מלוכלך ולא מטופח בסביבה שלא מעניינת אף אחד, ואני באתי וציירתי עליו פתאום פרח מאוד גדול אז עשית משהו שהוא טוב, לא? אף אחד לא התייחס לקיר הזה יפה. ככה אני מתייחס למרחב הציבורי שלי. אני בעצם חובש כובע של אדריכל".

ואכן, סנד הוא אדריכל, לפחות על הנייר עליו מתנוססת החותמת של האקדמיה לאמנות הנחשבת בארץ – בצלאל. אבל בשונה מיתר האדריכלים, הרבה מעיצוביו המרחביים המיוחדים של סנד נמחקים באבחת מברשת קלילה מהקיר, אם על ידי אמנים אחרים שחומדים את הלוקיישן לעצמם, ואם על ידי הרשויות. נשמע מייאש? לא אותו. "אם העבודה לא הכי טובה אני לא כל כך מתבאס", הוא מספר. "וגם אם היא טובה, אז לא נורא, נעשה חדשה. יש אנשים שיוצרים שבלונה ועושים 'בומבינג', כלומר מרססים את אותה שבלונה בכל העיר. אני בדרך כלל מדפיס אותה פעמיים שלוש במרחב וזהו. מספק אותי שיש הדפס אחד טוב שלי על קיר. אני לא צריך 30 כדי להגיד הנה אני".

איך אתה מצליח להתפרנס מזה?
"זה סוג של אמנות שהיא כמו התנדבות, אבל באופן כללי אין שיקול כלכלי באמנות. זה לא לגמרי פשוט אבל אני מנסה להתפרנס. את השבלונות שלי למשל אני מדפיס גם על חולצות. אפשר להתמסחר. יש הרבה אמני גרפיטי היום שמוכרים ציורים שלהם בהמון כסף. אני כן מוכר קצת אבל באופן אישי לא הסכמתי להתמסחר. אז אני לא מתפרנס רק מהאמנות אבל אני מסתדר. ליצור שם בתור אמן זה לא פשוט".

היית מעדיף שזה יהיה חוקי ומקובל?
"מה זה חוקי? נכון אסור לקשקש איפה שרוצים אבל אני חושב שאם אתה עושה את זה בטעם אז זה בסדר. ועובדה שהרבה פעמים שזה נשאר. צריך להיות רגיש לרחוב - זה לא נכון שיהיה בכל מקום גרפיטי. לא הייתי רוצה לראות חתימה של איזה ילד בכל מקום. אבל אני כן חושב שאפשר לצאת מידי פעם מהמסגרת כדי לעשות קוביות. מה יש?"

(פסטיבל האנימציה, קומיקס וקריקטורה החל מיום רביעי, ה- 13 באוגוסט, סינמטק תל אביב. הרצאתו של עדי סנד על אמנות הגרפיטי: שבת, 16 באוגוסט, 19.30).