החיים הם לא כחול-לבן
דגל לא סקסי, התעמלות בוקר על החוף, מעיל דובון, בבושקה ותשלומי ארנונה. ביקשנו מתשעה אמנים לענות לנו על השאלה "מה היא ישראליות?" באמצעות העבודות שלהם
1. תמיר שר
"אני לא נכנס לכל מיני שאלות של זהות או זהויות. אני לא מחפש את הישראליות ואני לא עסוק בזה, להיפך אני תמיד מנסה לטשטש ולהפוך את הדברים לאוניברסליים, אבל מעצם העובדה שאני חי בארץ, הדגל לפעמים פשוט משתרבב אל תוך התמונות".
"בצילום אני משתמש בדגל ממש כמו באבן, פסל, או מוצרים יומיומיים אחרים. הדגל הוא פשוט אחד מהם. כמו צילום סטיל-לייף. לדגל יש את הסמליות שלו אבל אני מתייחס אליו כאל חתיכת בד. אני מתייחס אליו כאל דבר יומיומי וסתמי. בתור צלם דווקא הייתי מעדיף צבעים אחרים לדגל, לבן זה לא סקסי, זה בעייתי לצילום. כנראה שלא חשבו על המדיום הזה בעיצוב הראשוני".
2. מוטי ברכר
"בהיותי אמן רב תחומי יוצא לי לגעת בהרבה נישות, אחת מהן היתה תפקיד בסדרת הדרמה "סרוגים" בה גילמתי את יוחאי, תלמיד ישיבה מרכזניק. הדמות בתמונה מגלמת בעיניי חתך קיצון חשוב מאוד בחברה הישראלית - הנוער הדתי-לאומי. ערכיות, דת ואמונה מלאה בארץ ישראל השלמה. בעיני חלק מהאומה - סמל הטוהר, בעיני אחרים - טירוף".
"תיאטרון בובות מחתרתי שהקמתי עם המוזיקאי עוזי פיינרמן. בתמונה הופעה בקפה מרסנד בתל אביב (בעירום מלא) וצירפתי אותה בשל הניגוד שהיא מפגינה כלפי התמונה הקודמת. בעוד המצב הכלכלי-בטחוני סוער במדינה, ממשיכה הבועה התל אביבית בשלה ומהווה את נקודת הקיצון השנייה של החברה הישראלית. שתי התמונות מייצגות בעיניי את שני הקטבים הקיצוניים של החילוניות והדתיות בקרב צעירי הארץ, אשר אולי מתחרים על תשומת לב הציבור".
3. דניאלה הורבין
"7 בבוקר, חוף הים, תל אביב. מה יותר ישראלי מאשר התעמלות על החוף. חבורת המתעמלים על החוף היא חבורה מלוכדת. מכירים זה את זה, מברכים לשלום ומתעניינים לשלום הנכדים. כולם חביבים, חייכנים ושזופים".
"חרציות הן הכי ישראליות בעיניי. זיכרון ילדות של ילדה - עולה חדשה מגרמניה בסוף שנות השבעים שמלווה אותי גם היום. שדות של חרציות פרא".
4. תמיר צדוק
"בשנה האחרונה אני מסתובב במוזיאונים לתולדות מלחמות היהודים השונות. מעניין אותי הנרטיב, הסיפור אותו אנו מספרים על עצמנו כמו גם האסתטיקה של המוזיאונים והאובייקטים המוצבים שם. שהרי מי לא יתהדר בצילום בו הוא חובק טנק או אוחז כלי נשק? במסגרת המחקר החזותי נסעתי גם לקהיר, למוזיאון מלחמת אוקטובר (מלחמת יום כיפור) במטרה להכיר את אותו אירוע היסטורי מפיו של מספר אחר. חבורות הנערים שהצטלמו ליד כלי הנשק המצריים ריתקו אותי וחשפו את האימפוטנטיות שבצילום עם הטנק הישראלי או המצרי באשר הוא".
"בשנים האחרונות אני מביים את עצמי, את חבריי ואת משפחתי בסצנות שונות. הצילום 'מינימרקט שוקי' הוא חלק מסדרת עבודות בהן אני מייצר פריימים שנראים כמו צולמו בחטף, על ידי צלם חובב, ברגעים מוכרים כמו חגיגות ניצחון עם דגל או החזקת האשכים ברצינות יתר גם במשחק שכונתי. רגעי לאומיות קטנים, לאומיות כשעשוע גברי ואולי גם רגעי גבריות מגוחכים. אני מתעניין במפגש של היחיד עם הקולקטיב ומנסה להפר את שלוותו".
5. עילית אזולאי
"תמונה סנטימנטלית שצולמה במצפה רמון עם מעיל דובון. היה שם מזג אויר קר ומעורפל ותחושה של הבטחה לטוב".
"התמונה 'המשתין / שתן טריטוריאלי' מתעדת פעולה מאוד ישראלית של סימון טריטוריה בשטח ציבורי ובמופגן. מייצגת את העיסוק האינסופי שלנו בסימון וניכוס של טריטוריה כחלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית".
6. אוהד מילשטיין
"הצילום הזה נקרא 'האודליסקה והארנונה' שזה ציטוט מתוך קלאסיקה מתולדות האמנות המייצג בצורה אירונית את 'האודליסק והעבד' של אנגר. כלומר את תחושת העול של להיות בתוך מנגנון בירוקרטי. יש משהו מאוד ישראלי בצילום הזה מבחינת הסיטואציה ובהקשר למנגנון הבירוקרטי".
"זה צילום של בחורה מנבחרת ישראל בשחייה צורנית שנלקח מתוך סרט דוקומנטרי על הנבחרת שעליו אני עובד בימים אלה. בנות הנבחרת, רובן ככולן, עולות מחבר העמים לשעבר. האמביציה הזאת להיות חלק מהעם, הרצון להשתייך ולהרגיש את תחושת השייכות, הם שגרמו לי לבחור בתמונה הזאת".
7. הדס רשף
"אלכסנדר פן, המשורר הבוהמי היפה של תל אביב בשנות העשרים הוא אחד ממושאי הציור של האמנית הצעירה עמית אישטיין. תמונה זו מקשרת בעיניי את העבר ואת ההווה של התרבות הישראלית בארץ, אשר מקומה לעיתים נדחק לשוליים. היוצרים וצרכני התרבות, הם אלה שכל פעם מחדש מעלים את קרנה, מהללים ומבקרים אותה באותה נשימה קיומית לחייהם, כמו לחיי החברה".
"להיות ישראלי זה הרבה פעמים להיות זר. החל משנות התשעים החלו להגר לערד עולים רבים מברית המועצות, באופן ששינה את אופייה הדמוגרפי לטוב ולרע. לעומת הבושה להפגין את האופי התרבותי ממנו הגיעו העולים והרצון להיות 'ישראלים' כמו סיפורי סביי וסבותיי, העלייה הגדולה הביאה לתת-תרבות חדשה, הגאה בארץ מוצאה ובתרבותה, וכך מצאתי את עצמי באה לבקר בבית הוריי שבדרום לצד בבושקת ענק במרכז המסחרי של העיר".
8. עדי ברנדה
"הסוסיתא הישראלית עמוסה בקיצוניות בתוך ועל הרכב, ובעל הרכב מנסה בצנעה להסתיר או להגן על תוכן הסוסיתא באמצעות וילון. ככה זה ישראלים - אף פעם לא יספיק לנו ותמיד נוסיף עוד כמה כדורי פלאפל והרבה טחינה, עד שהפיתה תיקרע".
"צילום משנת 2002 בצומת עזריאלי, רגע לפני 'הסעודה הגדולה' של החיילים הרעבים. רגע ישראלי שגרתי. רגע צבאי ללא נשק או אמצעי לחימה כאלה ואחרים. אחד עשר חיילים ושקית אדומה אחת".
9. שי אפשטיין
"ישראלים ידועים במסעותיהם המפרכים. החל מאותם ארבעים שנה מיתולוגיים במדבר סיני, דרך שיבת בבל, קיבוץ גלויות, קום המדינה ועד נסיעה אחת בודדת, האמורה להיות פשוטה ברכבת ישראל. מה יותר ישראלי מלהידחף בתור, לנקר מעייפות בקרונות צפופים ובעיקר לקטר, על המפקד ועל שביזות יום א'".
"לפני שהתחילו כאן לבנות לגובה גורדי שחקים ציוניים, היה מגדל אחד ראשון, הכי ישראלי שיש. מגדל מאיר שלום. כלבו שלום (בלשון העם), שנבנה על חורבות גימנסיה הרצליה היה בזמנו המבנה הגבוה ביותר במזרח התיכון כולו. מאז נבנה החזיק המגדל בתואר הגבוה בישראל, עד לבנייתו של עזריאלי העגול".
>>> עוד עבודות של שי אפשטיין תוכלו למצוא במדור השבועי והמצוין שלו, "עירוניה"