מה יהיה בפצ'ה קוצ'ה?

מחר (רביעי) יתקיים בתל אביב, זו הפעם השמינית, ערב הפצ'ה קוצ'ה, אירוע אמנות רב תחומי שנוסד ביפן מאז התפשט בכל העולם ומתקיים כיום בלמעלה מ-250 ערים, כאשר זה שבישראל הוא הכגדול ביותר עד כה. מה שהתחיל כערב מחתרתי בבית קפה, הפך לאירוע המוני במתחם האנגר 11, כאשר הכרטיסים באתר האינטרנט ונקודות המכירה אוזלים תוך שעות ספורות.

לכל אחד מהאמנים המציגים על הבמה בפצ'ה קוצ'ה, החל מסטודנט אלמוני ועד אחרון האמנים המוכרים, מוקצבות בדיוק שש דקות וארבעים שניות, במהלכן הם יכולים להציג על המסך רק 20 דימויים הקשורים לתחום עיסוקם ולפרויקטים עליהם הם עובדים. בכדי לשמור על לוח הזמנים יציב, כל פריים מוצג למשך עשרים שניות בלבד.

בפצ'ה קוצ'ה הקרוב יציגו את עבודותיהם הצייר אסף גברון, העיתונאי דרור פויר והמאייר תמיר שפר, הצלם אלכס ליבק, הצייר יאיר גרבוז, המאיירת מירב שחם, הממציא זיו בר אילן, המעצב הגרפי יוניל והמעצבת טלי קרקובסקי. מכיוון שגם השנה אזלו במהרה 2,000 הכרטיסים שהוצעו למכירה, ליקטנו עבורכם כמה מהעבודות ודיברנו עם חלק מהיוצרים, כדי לתת טעימה קטנה למי שעתיד לפספס את האירוע:

>>> אלכס ליבק

מעבר לעבודותיו המוכרות יחשוף הצלם אלכס ליבק צילומים שטרם פורסמו, מתוך סדרה חדשה, שעדיין נמצאת בתהליך עבודה. "הסדרה החדשה זו סדרה של ישראלים בתוך כל מיני התקבצויות. בעצם הישראלים אוהבים מאד להיות ביחד, גם כשיוצאים לפיקניקים בחיק הטבע. בעיקר מה שרציתי להראות זו איזה מין חוסר חדוות חיים שיש בהתקהלויות האלה. יש משהו קצת דיכאוני בחברה הישראלית בשנים האחרונות. אני עובד על הסדרה הזו כבר שנה שנתיים, יש שם אנשים בשוק הכרמל, או בתחנות אוטובוסים, חיילים ליד מצדה, או אנשים בלוויה, וגם קבוצות של אנשים במפגשים אקראיים, כל מיני קהלים שמתקבצים ביחד, אבל לא מתוך שמחה, אלא יותר מתוך אילוץ, וכולם נראים משום מה קצת בדיכאון. אני חושב שזה משהו שעובר על החברה שלנו. גם מצב פוליטי מצב מדיני".

- ולא מצאת אנשים שמחים?

"אני אגיד לך את האמת, לא. בטח יש, אני לא אומר שאין, אבל אני כצלם רוצה לתעד איזה משהו שעובר על החברה הישראלית. אני רואה את התופעה הזו של הדיכאון הלאומי, מן תוגה כזו, מדינה שעדיין אין לה גבולות סופיים, גם המאבק בין דתיים לחילונים והמצוקה הכלכלית, כל הדברים האלה הם לא דברים משמחים. באיזשהו מקום אין פה הרבה תקווה לאנשים".

>>> אסף גברון

הסופר אסף גברון, השוקד בימים אלו על רומן שמתרחש במאחז בשטחים, ינצל את שש הדקות שלו לספר על התחקיר לספר החדש שלו ועל תהליך הכתיבה. "התחקיר כלל הרבה נסיעות למאחזים, מפגשים עם אנשים, מפגשים עם הטבע, עם היסטוריה, עם חיות, עם צורות חיים, ארכיטקטורה, כל הדברים האלה, בשביל לנסות להבין, מתחת לסטריאוטיפ של המתנחל ולדעות הפוליטיות שיש לכל אחד, לנסות להסתכל פנימה על החיים, על היום יום, ואיך זה עומד ביחס לאיך שזה נראה מבחוץ. מצד אחד אנחנו קוראים כל יום על דברים שקורים בהתנחלויות, מצד שני אנחנו יודעים מעט מאד על החיים שם. אלו דברים שהיו מאד רחוקים ממני ורוב העבודה בתחקיר הייתה לנסות להכיר".

- מה היו התובנות שהגעת אליהן מתוך העבודה?

"אחד הדברים הכי חזקים זה המגוון. הסטריאוטיפ של המתנחל הוא די ברור להרבה אנשים בישראל, במיוחד אנשים כמוני, תל אביביים, שמאלנים, חילונים. אבל כשאתה נכנס לעומק זה חלק ממגוון נורא רחב, עוצמה דתית, סוגי אידיאולוגיה, צורות יישוב, והמגוון הזה הוא מבחינה אנושית מאד מעניין".

כחלק מתהליך היצירה, חלק מהספר נכתב בבקתה רעועה על צלע הר באחד המאחזים מעבר לקו הירוק. "שם אני עובד. זה נראה כמו צימר, אבל אין את הפינוקים של צימרים בגליל, אין ג'קוזי, אין מים, זה די ספרטני. הרצפה היא פשוט הסלע של ההר וכואב, כואב לשבת, כואב ברגליים. לא היו לי שולחן וכסא, היתה מיטה וארגז שעליו הנחתי את הלפטופ כשישבתי על הרצפה, זה נעשה ככה בשביל האווירה וההתנסות - להרגיש את המקום.

>>> דרור פויר ותמיר שפר

דרור פויר ותמיר שפר עובדים ביחד כבר שבע שנים. דרור כותב טקסטים ותמיר מאייר להם דימויים. השידוך בין השניים נעשה על ידי עורכת Time Out תל אביב בזמנו, רונית הבר, ומאז הם כבר צברו מאות איורים.

"לי ולתמיר, שמאייר לי את הטור, יש כבר יש ביחד כ-400 איורים, אז בפצ'ה קוצ'ה נציג את העבודה ביחד, מערכת יחסים של מאייר וכותב", מספר פויר. "נציג איורים מובחרים, נקריא ציטוטים ונציג את תהליך העבודה שלנו". שנות ההיכרות הארוכות לא יעזרו לשניים לשבר את הקרח מול הקהל, ובטח שלא אחד מול השני. מסתבר כי פויר ושפר נפגשו בכל חייהם רק ארבע פעמים: "אנחנו מכירים מצוין אחד את השני בלי להיפגש, העבודה שלנו ומערכת היחסים בינינו מתנהלת בטלפון".

את התמונה לפניכם, עתיד פויר להציג על רקע הציטוט הבא: "הגזענות הפכה לפרה הקדושה האחרונה בישראל של פברואר 2007. תגיד מה שאתה רוצה על כל דבר – לספר בדיחות שואה גסות על רון ארד בכותל – אבל דיר באלאק לגעת לישראלי בגזענות שלו. תעלה לו ת'מיסים, קח לו ת'פנסיה, דפוק לו ת'בריאות – אבל אל תפריע לו לשנוא את האחר, רצוי ת'ערבים. אם הוא לא ישנא מישהו אחר, הוא יבוא לשנוא אותך".

>>> מירב שחם

מירב שחם, מוזיקאית ומאיירת, תדבר על האיורים והעיצוב לאלבום החדש של להקת קטב מרירי, שגם ילוו אותה על הבמה. כמו כן, היא תציג לראשונה סדרת איורים בדיו עליהם היא עובדת כבר שנתיים. "אלה איורים מאד אישיים וזה בעצם מן עולם מקביל בתוכן שלהם לעולם של בני אדם שהם מאד פגועים וחשופים. בסופו של דבר מדובר על מערכות יחסים בין בני אדם שמחנכים ונלחמים אחד בשני וכל מה שנשאר במערכות היחסים זו רגישות מאד גדולה, הם חסרי עטיפה", מתארת שחם. "עיקר ההשראה שלי היא ממוזיקה ומטקסטים של מוזיקה. בדרך כלל מה שקורה, כשאני מאיירת אני שומעת ברקע מוזיקה. אני קולטת שברי משפטים מהשירים ומרכיבה לזה משפטים חדשים משלי. אני תמיד מנסה ליצור יחסים בין דמות אחת לשניה. גם אם יש עוד דמויות אחרות ברקע, המערכות יחסים הן בדרך כלל זוגיות".

- את יכולה להסביר את הציורים האלו?

"איפשהו זה קצת משקף את ההתנהלות היומיומית שלי ושל כולם, מה אתה מרגיש אל מישהו אחר, לא בהכרח בקשר רומנטי, גם משפחה, אנשים ודברים שלא קשורים. מן ניסיון לתרגם את זה לעולם אחר שבו אתה יכול להיות רק אתה. לפעמים יוצאים גם דברים לא הכי נעימים, אבל הם עדיין צריכים לצאת. אני קצת מגמגמת כי זו פעם ראשונה שאני צריכה לדבר ולהגיד ולהסביר את הדברים האלה, לפעמים זה כל כך אינטואיטיבי ומתגבש תוך כדי ואתה לא יכול פרש את זה".