סמרטוט כחול לבן

בגיליון מרץ של מגזין הגייז הבריטי Attitude פורסמה הפקת אופנה מתריסה בשם "JILF" של הצלם אלביס די-פאזיו. הפקת האופנה החתרנית מצביעה על אופייה הדקדנטי של התרבות היהודית תוך איתגור סמליה המסורתיים באמצעות הטענתם בתכנים הומו-ארוטיים. בין הצילומים ישנה תמונה של בחור עירום למחצה העונד לצווארו שרשרת מגן דוד ולצידו הכתובת "Top ten kippah$", קרטון עליו מתנוססות החותמות "כשר למהדרין" ו"made with parve cheese" בליווי צילום של בחור בפאות מסולסלות ותחתונים, תצלום של בחור חובש כיפה שדגל ישראל כרוך סביב אזור חלציו ולפניו הכתובת "David is a Star", ועטיפת בייגלה של בייגל בייגל עליה מוטבעת דמותו של גבר שרירי בחולצה ורודה וכיפת סמיילי. טראש יהודי במיטבו.

זה נשמע מופרע, אבל עד כמה זה שונה במהותו מתעשיית הטישירטים העוקצניים שכל כך מצליחה בישראל בשנים האחרונות? השוק רווי חולצות הומוריסטיות ברוח מקומית. "ההוא עם החולצות" אחראי להברקות "שלא תדע עוד צה"ל" (על אף ששורה זו כבר הופיעה בשיר של זאב טנא מלפני מספר שנים) ו"הבטחתם יונה קיבלנו בולבול"; חברת "Naughty" התקרבה לדת ויצרה את חולצות שמתריעות "האפיקומן אצלו" (בתוספת חץ המצביע לצד, על משקל "I'm With Stupid" הקלאסית), בעוד שהסיסמה הברסלבית "נ נח נחמ נחמן מאומן" מככבת בוריאציות נוסח "נ נח נחמ נחמן ביאליק", או לחילופין, "נ נח נחו נחוי בלאט".

מים למגן דוד

אולי מגן הדוד הוא הסמל שזוכה להכי הרבה וריאציות: ביום הזיכרון לשואה ולגבורה שחלף רק לפני כמה ימים נתלו ברחבי תל-אביב טלאים צהובים הנושאים שמותיהן של קבוצות מיעוט בחברה בישראל, ביניהן, לסביות, אתיופים, דרוזים, נשים, אוטיסטים, מוסלמיות, שב"ח (שוהה בלתי חוקי), קווירים ושמנות. המיזם עורר תגובות קשות ופגע ברגשותיהם של רבים המנכסים לעצמם את הסבל וכמו דורשים בלעדיות על מעמד הקורבנות.

תערוכה שלמה - "Reinventing Ritual", אשר הוצגה למעלה משנה במוזיאון היהודי בניו-יורק, הוקדשה לעניין הזה בדיוק. התערוכה בחנה את הסמלים היהודיים, הטקסים ואביזרי הפולחן הנלווים להם תוך שהציעה אינטרפרטציה עכשווית ברוח התקופה הנעה בין עיצובים אסתטיים להפליא אך שמרניים באופיים ליצירות נועזות בעלות אמירה פוליטית-חברתית. בין העבודות המוצגות ניתן למצוא מזוזה עשויה בטון מחוספס אליו מוצמד גדיל של כבל שחוק בעיצובו של נורם פאריס המבקש להדגיש את החורבן שגורם הסכסוך במזרח התיכון; מערכת לבוש שיכולה לשמש בעת ובעונה אחת את הנחת התפילין והתפילה המוסלמית מאת האומנית אזרה אקסמיה וסינר מטבח נשי משולב בטלית בעיצובה של רייצ'ל קנטר.

גם בהצגת תיאטרון השוליים "משאלה מכוכב – סיפור אהבה פטאלי", בבימויה וכיכובה של סמדר יערון, יש עניין דומה: ההצגה מגוללת סיפורה של אישה ישראלית, יהודיה, דור שני לשואה הנישאת לכוכב מגן דוד עד שהמוות יפריד בניהם. "זהו המסע האפוקליפטי והבהול שלי אל ירושלים - להוליד משיח, להדליק משואה," כתבה יערון. "הטראומות של העם היהודי יוצאות מתוך סיוטיי והופכות לאמיתיות. תערובת מבעיתה של תמונות מחורבנות העבר מציפות אותי: גירוש, הגליה, השמדה, עוני, חורבן הבית, חילול הקודש, התעללויות, רצח, מאות מיתות אכזריות. אמהות מבשלות ילדיהן. 2000 שנות סיוט יהודי קיומי מתעוררות בתוכי ומתערבבות עם סיוטי ההווה."

עתיד סמלי

הנוטים להתייחס לסמלים היהודיים בחרדת קודש עשויים לראות ביצירות המצוינות לעיל פרובוקציה בוטה המבקשת לערער את מעמד הדת וייצוגיה. להשקפתי, אומנות המשתמשת בסמלים היהודיים תורמת לחיוניותם והתפתחותם (של הסמלים) והופכת אותם רלוונטיים לתקופתנו. העבודות קוראות תיגר על ניכוס הסמלים לעולם הדת או ל"דת הצבר".

נדמה כי חלפו ימי הזוהר של הסמלים היהודיים והציוניים, שעד לאחרונה התקיימו במובלעת זמן מנותקת מן ההווה ואין הם מצדיקים עוד את מעמד הקודש אשר להם. אבל דווקא בהיענות לסמל ובדיאלוג עמו יוארכו חייו, יוצדק מעמדו וטוענת אותו בערכו. סמל שהתרוקן ממשמעותו ואינו רלוונטי עוד לתקופתו הופך לקלישאה. על הסמלים היהודיים לנתב לעצמם מסלול חדש - כל הזמן - אל לב העם, בין אם בכוחה של הנאה אסתטית, עניין אינטלקטואלי והזדהות רגשית.