Tears For Fears בישראל: דמענו מהתרגשות

בלי יותר מדי מניירות, יחסי ציבור מפוצצים, נחיתות במטוסים פרטיים, תלבושות של ארמאני וג'וצ'י ופארק הירקון - הגיע אחד ההרכבים החשובים שהיו כאן בשנות השמונים ונתן את אחת ההופעות הטובות שהיו כאן אי פעם. גם אם מדובר בהצהרה חזקה מדי, הקהל שהגיע אתמול (רביעי) להיכל מנורה מבטחים, כדי לצפות ב Tears for Fears, יוכל לומר לכם שבפעם הבאה שהם מגיעים לארץ, רוצו לקנות מיד לקנות כרטיסים. והם יגיעו. ככה לפחות הבטיחו לנו, בשלל אמירות טובות על ישראל ועל המדינה, שנשמעו מאד אמיתיות ולא עוד וי שצריך היה להאמר על הבמה, כי חייבים.

רולנד אורזבל וקורט סמית' הבריטים, עלו על המבה באיחור של חצי שעה, אבל כל דקה שחיכינו הייתה שווה. נראה כי הזמן עשה להם רק טוב ואולי אף עצר מלכת. אותו שיער, אותו וייב ובעיקר אותם קולות צלולים ומלודיים, שנמשעים כל כך הרמוניים כאשר השניים שרים יחד.

את ההופעה הם פתחו עם השיר  "everybody wants to rule the world" והעמידו את הקהל הסחי, שמהנקודה הזו עמד כל הערב על הרגליים. עם גיטרות קצביות ורוקיסטיות, עיבודים מקוריים וסאונד מעולה - התחושה הייתה שהאייטיז לא עזבו אותנו מעולם. בלי להתפלפל יותר מדי בשירים חדשים, שרו הצמד בליווי זמרת בריטית ווקאלית מעולה, את כל הלהיטים שלהם.   mad world",  "break it down again","Change," "Pale Shelter ,"Sowing The Seeds Of Love, "Head Over Heels

זרעים של שינוי

אי אפשר שלא להקשיב למילות השירים, מילים של שינוי, עולם, מנהיגות, שלטון, בני אדם, אינדיבידואל - שהיו נכונות לשנות השמונים, אך כל כך רלבנטיות גם לתקופה שלנו. וזה מה שהופך את ההרכב הזה לנכון ולא מיושן, למרות שמאז הקמתו עברו יותר משלושים שנה.

את המופע הם סיימו ללא "shout", ירדו מהבמה וברגע הזה התרחש אחד המומנטים המרגשים בהיכל. הקהל עמד על הרגליים ושר את מילות השיר בהד גדול. וומבלי זה כאן. בשלב הזה, עלו הצמד ל"woman in chains", שגם הוא לצערינו מתאים לשנת 2017. הערב הגדול הזה הסתיים בשבע דקות של "shout", כאשר הקהל חוזר שוב ושוב על הפזמון ולא מוכן ללכת הביתה.

הם הבטיחו שישובו לישראל ולא עוד עשר שנים. אנחנו כבר כאן מחכים בציפייה.