יש למה לצפות: הסדרות שאנחנו הכי מחכים שיחזרו ב2018

שנת 2017 המשיכה בכבוד את מה שמכונה עידן הזהב של הטלוויזיה, תוך כדי מציאת ביטויים חדשים לשינויים והתהפוכות הרבים שהתרחשו, ולמודעות הפוליטית-חברתית הזורחת מאי פעם. בידור אסקפיסטי, דרקונים מעופפים, תהיות פילוסופיות משמעותיות, או בחינות של רגעים אנושיים קטנים - הטלוויזיה השנה יצרה אינספור תכנים, פרובוקטיביים כמו גם מעודנים, שריתקו אותנו למסך הקטן.

 

אלו הן הסדרות (לא על-פי סדר מסויים וללא ספויילרים) שעשו לנו את השנה:

 

 

שקרים קטנים גדולים

הדרמה היפיפיה היא אחת ההפתעות הקטנות-גדולות השנה. דייויד אי. קלי הותיק כתב את העיבוד הטלוויזיוני לספר מאותו השם, העוסק בחולשות וחוזקות האנושיות שמתרחשת לרקע מרחבי הנוף והים המשגעים והבתים היוקרתיים, דרך סיפוריהן רבי-ההתרחשויות של קבוצת נשים מגוונות.

 

כמעט ובלתי אפשרי ליפול עם הפרמיס הזה כשאותן נשים, כפופות לציפיות החברה, אך לומדות להגדיר את עצמן מחדש, מגולמות על-ידי ריס ווית׳רספון, ניקול קידמן (שתיהן גם שימשו כמפיקות ומניעות-הפרוייקט), שיילין וודלי (בהופעה משנת-קריירה), זואי קרביץ ולורה דרן. אלכסנדר סקארסגארד גם נמצא כאן בתפקיד מבהיל כאחד הבעלים, ומהפנט כהרגלו.

 

הדרמה הממכרת לוקחת את הקונספט של מיסתורין Who-dun-it צעד קדימה, כשהיא מסתירה לא רק את זהות הרוצח, אלא גם את זהות הנרצח, ושומרת על מתח יציב העוטף את המאורעות הדרמטיים. העונה השניה הצטרפה לטופ עונות ההמשך המצופות ביותר, לפחות כאחת שנמצאת רק בשלבי תכנון מוקדמים.

 

המקום הטוב

בלי פרטים מרובים, כדי לא להכנס לטריטוריית ספויילרים - הסיטקום השמימי של מייקל שור (מיוצרי ״מחלקת גנים ונוף״) עוקב אחר אלינור, בחיים שלאחר-המוות שלה, ובמקום שליו המעוצב כפרבר כל-אמריקאי נעים. אלינור מגולמת על-ידי קריסטן בל, שאחרי תקופת הסתגלות קצרה ניתן להבין ולהעריך את הופעתה המדוייקת והמבדרת, ולצידה פועל טד דנסון הותיק, כישות שהקימה ומתפעלת את המקום.

 

״המקום הטוב״ סוחפת במקוריות שלה, כסדרת feel-good מסוג חדש, בה אלינור ושאר חבריה החדשים עסוקים בצרותיהם המסובכות ומדאיגות, כשהם מריצים משחקי לשון ושאר שנינויות, חוקרים תהיות פילוסופיות על הטוב והרוע האנושיים, ואוכלים הרבה פרוזן יוגורט. העונה השניה מצליחה לדחוף קדימה את כל האספקטים האלו, אחרי סיום שכמעט בלתי אפשרי לעקוב אחריו בעונה הקודמת. אבל ההיילייט של הסדרה היא בכלל ישות-מתוכנתת יודעת-כל בשם ג׳נט, כבדיחה הטלוויזיונית הרצה המוצלחת (ואפילו מרגשת) של השנים האחרונות.

 

 

משחקי הכס

אפשר להתווכח על איכות הכתיבה הלא-יציבה של סדרת הפנטזיה האפית, אבל אי אפשר להתווכח על כך ש״משחקי הכס״ היא הארוע הטלוויזיוני המדובר ביותר של פחות או יותר כל שנה מעלייתה לאוויר.

 

מאז שהסדרה הפסיקה לעקוב אחר ספריו של ג׳ורג׳ ר. ר. מרטין (בעיקר מהסיבה הפשוטה שהם טרם נכתבו), האספקט שהשתנה בה בצורה הכי מהותית, ואולי הכי מבוקרת, הוא חוסר החוקיות בזמנים, שהגיע לשיאו בעונה השביעית. למרות זאת, כמעט שום דבר בטלוויזיה לא משתווה לרגעים הבומבסטיים שסדרת הדגל של HBO יוצרת סביב הדמויות האייקוניות שלה, ובשורה התחתונה, אין סדרה אחרת שגורמת לנו לדבר עליה יותר.

 

לפי דיווחים, העונה השמינית והאחרונה תגיע אלינו רק ב-2019, ונסיונות ההגנה של HBO מפני ספויילרים מגיעים לרמות קפדנות חדשות.

 

סמוך על סול

״סמוך על סול״ מזה שלוש עונות עושה את הבלתי-ייאמן ומצליחה לשמור על רמת מלאכת מחשבת של פריקוולים, כשהיא קודמת לסדרת הלהיט במימדיה הגרנדיוזיים של ״שובר שורות״. ללא קצה של מיסתורין בסיום הסיפורים שלה, סדרת הדרמה מצליחה לרתק ולצמרר ברגעיה השקטים ומלאי המשמעות. היא נבנית על גבי השפה הטלוויזיונית (הקולנועית) של האחות הגדולה, מרחיבה אותה, ובו בעת יוצרת בתוכה את עולמה שלה כיחידה עצמאית.

 

בין המעשים הנואשים שלו לקבל אהבה מאחיו הבכור צ׳אק, לחיזור הפסיבי אחר הקולגה קים, אנחנו עדים כיצד אדם סימפטי כמו ג׳ימי מקגיל (בגילומו הצנוע ומרגש של בוב אודנקירק) נקלע לגלגל המסתובב של אמנות ההונאה, בתהליך אפור שבסופו הוא יהפוך לסול גודמן. וגם מייק האהוב כמובן שם. ״סמוך על סול״ לוקחת את הזמן שלה בכל סצנה וסצנה, ומוכיחה כיצד הסבלנות עשויה להוביל אותנו רחוק, וחשוב מכך - עמוק.

 

זו אולי הסדרה הכי פחות מתאימה-לבינג׳ ממקבילותיה ברשימה, אבל כנראה הסדרה הטובה שבהן.

 

הכתר

בית המלוכה המדובר ביותר בעולם, והמלכה בעלת השלטון הארוך של ימינו מגיעים להפקה השופעת ביותר של נטפליקס.

 

״הכתר״ מפתה אותנו באמצעות התפאורה היוקרתית שלה, ומובילה אותנו באלגנטיות למסעה המרתק של המלכה אליזבת כמנהיגה בעלת כורחה בזמנים המשתנים של החברה המודרנית. אותה חברה שעדיין תרה באובססיביות אחר דמויות מפורסמות להעריץ, אך במקביל מנסה להבין-מחדש מה הם מקומם של הארמון והמסורות העתיקות. מהי התקופה כעת אם לא הרלוונטית ביותר לתהות על מקומו של המנהיג, ומה עומד מאחורי כל אחת מהחלטותיו והשלכותיהן?

 

בניגוד לכל אותם אפוסים חוזרים בהם מלכים ורוצים-להיות-מלכים נלחמים עד זוב דם כדי לאחוז בכתר, הבשורה החדשה של הדרמה ההיסטורית בתקציב הענק, היא להציג את המלוכה דרך פילטר אפרורי, ובמלוא העול ואולי אפילו חוסר-השליטה שהכתר מביא איתו. קלייר פוי כאליזבת, ממשיכה גם בעונה השניה להביע כל כך הרבה בכל כך מעט, בהופעה מוקפדת השואפת תמיד למבע אובייקטיבי, כראוי למעמדה.

 

 

Master of None

עזיז אנסרי ממשיך להבריק במחקרו על הדקויות הקטנות של החיים בכלל והרומנטיקה בפרט בעידן הפוסט-מודרני. בין המודעות העצמית לרפרנסים התרבותיים והמולטי-ז׳אנריים, אנסרי קורץ בחכמה לכל שטיק מטא שנמצא שם בחוץ, אבל מביא איתו את מה שהופך את הסדרה הזו לסימפטית יותר ממקבילותיה בז׳אנר הקומדיה העצובה: שמחה.

 

אנסרי לא מיפיף את המצב של הדור הסרקסטי שלא מוצא את עצמו, אבל מזכיר לנו שגם בו, כמו בכל שאר הדורות, נמצאת האנושיות ואפילו נמצא חן רב. היוצר-שחקן לא צוחק על אף אחד, אלא ביחד עם כולם, וברגעי היום-יום המיניטוריים ומהותיים שהוא מציג - הוא משדר אופטימיות מרגיעה ונחוצה.

 

לגיון

״לגיון״ היא אולי הסדרה הכי פחות שלמה והכי מוזרה ברשימה, אבל גם זו שלקחה את הסיכונים הכי גדולים, והצליחה כמעט ולא לפול בכאוס שהרכיבה.

 

דרמת גיבורי-העל הבלתי-צפויה הזו מבוססת על דמותו של דייויד הולר, המוטאנט העוצמתי מהקומיקסים של מארוול, שהוא גם במקור הבן של מקים האקס-מן, צ׳ארלס אקסבייר. הנרטיב הליניארי של ״לגיון״ (אם קיים אחד כזה) שזור במעין רצף תודעה אחד עשיר ומבולגן, התואם לכוחות הטלפתיה וטלקנזיס המורכבים של גיבורה, בעוד הוא מנסה לגלות ולהבין את האמת על עצמו ויכולתיו, ומנסה להכריע מי הם באמת הגורמים העויינים בחייו.

 

סיבה עיקרית לצפות בסדרה הסוריאליסטית היא נוכחותו של דן סטיבנס, הזכור כמת׳יו הקסום מ״אחוזת דאונטון״, ושהשנה הפך רשמית לנסיך דיסני ב״יפה והחיה״, שבגילומו הופך את הולר לדמות עוד יותר יוצאת דופן ומעניינת לפענוח.

 

 

סיפורה של שפחה

אחת הסדרות המדוברות והמהוללות השנה, שמתחברת ישירות לאטמוספירה העגמומית של 2017, שהציבה את האלימות המינית באור הזרקורים, וסוף סוף הכריחה את החברה המערבית להתמודד עם קיומה. התזמון של הולו עם העיבוד לספרה האפל של מרגרט אטווד לא יכל להיות הולם ועצוב יותר.

 

הסדרה מתרחשת בעתיד-הלא-רחוק, ותחת חוקים ישנים-חדשים לגבי מיקומן של הנשים בחברה שסובלת ממגיפת עקרות, ומנצלת בכפייה אלימה את הנשים שכן מסוגלת לשאת ברחמן ילדים וללדת. אגב, התרחיש הדיסטופי של חברה עקרה מנוצל בעומק תסריטאי וקולנועי נרחב יותר ב״ילדים של מחר״ המופתי של אלפונסו קוארון. זה מוביל לזה ש״סיפורה של שפחה״ היא כנראה דוגמא לסדרה שהנושא הרלוונטי שהיא עוסקת בו די מתעלה על הביצוע האיכותי ביותר אמנם, אך נוקשה ומנוכר שלה, כשהמחשבות המצמררות ועוצמתיות שהיא מעוררת הן בלתי ניתנות להתעלמות.

 

 

ריק ומורטי

מזה זמן רב שאף סדרת אנימציה לא הצליחה ליצור סביבה את מה ש״ריק ומורטי״ הצליחה: הסדרה שמשליכה אור על חרדת הקיום, דרך הומור שנע בין מבריק לאינפנטילי (במודעות מלאה), הגיעה השנה למעמד של תופעת קאלט וארוע טלוויזיוני בפני עצמו. כזה מהסוג שהקהל ממתין מדי שבוע לצפות בפרק החדש, וממתין לא פחות לנהל עליו שיחות סוערות.

 

בהרפתקאותיהם ברחבי המולטיוורס, צמד הסב ונכד מתמודדים עם יכולת ההמצאה האינסופית של ריק, המגה-גאון ואלכוהוליסט, אל מול חוסר היכולת שלו ביחסים בינאישיים, כך שהוא משמש כפרוטגוניסט וגם אנטגוניסט בסדרה. אך הכוכב האמיתי של העונה השלישית הוא מורטי, הנכד האיטי של ריק, שלומד מהטוב ביותר כיצד לתמרן את הסיטואציות המסחררות (שריק יוצר) לטובתו ולטובת בני משפחתו, אותם הוא מנסה בלבביות להחזיק מאוחדים, בשלהי הטירוף שריק מנחית עליהם מדי יום.

 

״ריק ומורטי״ מצליחה בו בעת להדהים בפיתולים ופתרונות עלילתיים חד פעמיים, להצחיק בהומור נונסנסי מוחלט (כמו השאוט אאוט האקראי לרוטב הסצ׳ואן של מולאן/מקנדונלנדס) ולהזכיר כל הזמן את היאוש והעצבות המתלווים לחייו של כל אדם. אין כאן טוב ורע מוחלטים, רק ערימות של ניגודי אינטרסים בין אנשים, ובין אדם לעצמו.