הלם: ככה באמת "50 גוונים של אפור" התחיל!
חשבתם שאתם יודעים הכל על אנה וכריסטיאן? תחשבו שוב, הסופרת של רב המכר העולמי חושפת את מקורות ההשראה שלה לסדרה הלוהטת ופתאום הכל נראה עכשיו יותר ברור
״50 גוונים של שחרור״, פרסמו את החלק השלישי והאחרון של טרילוגית הרומן הסאדו-מזוכיסטי המגה-מצליחה, שעוד רגע עולה בבתי הקולנוע (8.2), ומקבל טריילר חדש לכבוד השנה החדשה כשבשניות האחרונות של הטריילר, אנסטסיה (דקוטה ג׳ונסון), או השם בו היא מוודאת שמתחרות פוטנציאליות יפנו אליה - גברת גריי, מקבלת לתדהמתה את הבשורה שהיא בהריון. אנה עכשיו מסתגלת לחיי נישואין הטריים ויוקרתיים עם כריסטיאן (ג׳יימי דורנן), ונראית מתמודדת בטריילר גם עם איומים מג׳ק, הבוס שלה לשעבר, שעוקב אחריה.
על-פי הנלהבות האינטרנטית, ״שחרור״ צפוי למשוך קהל רב, לאחר ששני הסרטים הקודמים בטרילוגיה, ״50 גוונים של אפור״ ו״50 גוונים של אופל״, הכניסו יחד קרוב למליארד דולר על תקציבים די קטנים. ג׳יימס פולי חוזר לביים, ובין הכוכבים הנוספים נמצאות קים בסינג׳ר, מרשה גיי הארדן והזמרת ריטה אורה, כאחותו הצעירה של כריסטיאן.
צפו בטריילר:
סיפורה של סופרת
טרילוגית ״50 גוונים״ עובדה לקולנוע על-פי ספריה של הסופרת הבריטית, אי.אל ג׳יימס, שהראשון בהם יצא לא הרחק ב-2011. לסופרת יש סיפור מרתק מפורסם משל עצמה: ג׳יימס, שמעולם לא כתבה לפני כן, התחילה לגבש רעיונות נרטיביים רק לאחר שצפתה ב-2008 בלהיט שנוי במחלוקת אחר, רומן הערפדים ״דמדומים״, ובעקבותיו קראה את ספרי הסדרה באובססיביות.
נסיונות הכתיבה הראשונים של ג׳יימס היו למעשה ספרי המשך ויצירות מעריצים המוקדשים ל"דמדומים", עד שהפכו לכתיבה העצמאית מלאת-הפנטזיות המיניות, ומה שהפך לתופעת ״50 גוונים״, שהכניסה לסופרת קרוב ל-100 מליון דולר נכון להיום. בעוד הסרטים מככבים בקופות, ג׳יימס כבר הספיקה לכתוב שני ספרי המשך לסדרה, המסופרים מנקודת מבטו של כריסטיאן.
ג׳ודי נגד הוליווד:
שחקנית-העל וזוכת האוסקר, ג׳ודי פוסטר (״שתיקת הכבשים״, ״קונטקט״), חזרה לתודעה עם צאת העונה הרביעית של סדרת המד״ב, ״מראה שחורה״, בגלגולה בנטפליקס. פוסטר היא האישה הראשונה שמביימת פרק בסדרה מעוררת הבהלה, כשביימה את הפרק השני של העונה, שנקרא ״Arkangel״. אך זו לא הסיבה המרכזית שהעלתה את פוסטר לכותרות.
בראיון נחרץ למגזין RadioTimes, פוסטר לא חסכה במלים קשות כנגד ז׳אנר גיבורי-העל, שכבש את הקולנוע בפרנצ׳ייזים השונים, והצהירה בנוקשות כי ״סרטי הקומיקס הורסים את הקולנוע״. לטענתה, אין לה כל עניין לביים סרטים ב-200 מליון דולר: ״בתי הקולנוע הפכו להיות פארק שעשועים. האולפנים יוצרים תוכן רע כדי למשוך את הקהל הרחב ובעלי המניות, כמו בשבירה הידראולית - אתה מקבל את הטוב ביותר עכשיו, אבל מחריב את כדה״א. זה הורס את הרגלי הצפיה של האוכלוסיה האמריקאית, ואז, בסופו של דבר, של שאר העולם״. מסתבר שאנחנו עוסקים פה בחורבן כדה״א, לא פחות ולא יותר.
פוסטר אולי נוגעת בנושא חשוב בהקשר השינויים המתהווים באולפנים הגדולים ותעשיית הסרטים (בעודה מתעלמת מאינספור המשרות המיוצרות בתהליכי הפקת אותם הסרטים ״מחריבי העולם״), אבל היא מפספסת את המהות בדרך החשיבה המיושנת והאטומה שהפגינה, גם אם היא לא לחלוטין טועה. אולי צריך להזכיר לפוסטר, הותיקה ההוליוודית האהובה (ברצינות, מי לא אוהב את ג׳ודי פוסטר?), שבלוקבאסטרים הם מן הסתם לא המצאה חדשה, והקולנוע תמיד היה צריך שוב ושוב להמציא את עצמו מחדש כדי למשוך צופים, רבות דרך ספקטקלים נוצצים ואפקטים בומבסטיים. אולי במקרים רבים סרטי-הענק לא שמים דגש על הערכים האמנותיים, הפילוסופיה או המשמעות המעמיקה שמאחורי קווי העלילות, הבעות השחקנים, העמדות המצלמה או העיצובים השונים, אבל זו חד משמעית לא ההתנהלות הרווחת בסך כל המקרים.
ג׳ודי נגד הקהל
חמור מכל - פוסטר מזלזלת בקהל. היא מציגה עמדה שרומזת כי היוצרים צריכים לקבל אחריות בלעדית, בהסתמך על הטעם האישי המצומצם שלהם, לגבי מהו קולנוע טוב ומהו קולנוע שבכלל לא ראוי להיות קיים, בעוד לתגובות הקהל אין חשיבות, והוא אף לא רשאי לדעה. זו תפישה יותר מדי מנותקת מהמציאות, שכמעט ובלתי אפשרי להגיב לה ברצינות. מעבר לזה שאף מנגנון עסקי לא פועל בהתעלמות משונה ממאה אחוז מלקוחותיו, בטח לא כשמדברים על התקציבים הגרנדיוזיים בתעשיית הבידור ההוליוודי (נושא חשוב להדיינות בפני עצמו), פוסטר באמירותיה השטחיות מביעה זלזול מתנשא באנושות כולה.
ליוצרים והאולפנים שעומדים מאחוריהם יש בהחלט אחריות משמעותית ביותר, והם בעלי יכולת השפעה תרבותית אינסופית, אבל בסופו של דבר קולנוע הוא בראש ובראשונה חוויה סובייקטיבית. גם אם פוסטר בטוחה בנוגע לעמדתה ותחושותיה לגבי סרטים כאלו או אחרים - היא מחוייבת לצאת מנקודת ההנחה שמדובר רק בחיבור או חוסר החיבור האישי שלה לז׳אנר, והוא לא רלוונטי יותר מחיבורם של מליוני האנשים שמשתוקקים לו, ומשלמים את מיטב כספם כדי לחוות אותו.
השחקנית-במאית בעלת הקריירה המפוארת הוסיפה ואמרה כי היא דווקא לא פוסלת ליצור תוכן עם פרוטגוניסט גיבור-על, ״באם תהיה לו פסיכולוגיה מורכבת מאוד״. אולי מוטב היה שפוסטר, כאישה מבריקה לכל הדעות, היתה באמת בוחנת אותם הגיבורים שמככבים במסכים מבעד לחליפותיהם המשוכללות והגלימות המרשימות, לפני שהיתה מנסה להציל את העולם מפניהם. רבים מגיבורי (ונבלי) הז׳אנר, בכולל אלו המובילים ומסמלים אותו כמו באטמן, איירון מן, קפטן אמריקה, וכל חברי האקס-מן, הם דמויות מסובכות הנוצרות על-ידי ניואנסים קפדניים להפליא, שמהותם עוסקת בנושאים פוליטיים-חברתיים בוערים, ומעלה תהיות משמעותיות על יחסים בין בני אדם, ממשלות, מנהיגים, טכנולוגיה, הדיכוטומיה בין טוב לרע ועוד. וזה לפני שאנחנו מדברים על איכות ורמת היוצרים והשחקנים הפועלים בז׳אנר.
כל זה לא אומר שאין צורך בדיון התוהה לגבי ההשלכות הקולנועיות של סרטי הקומיקס בפרט, או סרטי ז׳אנרים, פרנצ׳ייזים גדולים והיקומים הקולנועיים בכלל. אך דיון שכזה יהיה אפקטיבי כשלא יפסול את תשוקותיהם ורצונותיהם של מסות האנשים ברחבי העולם, ואת איך שהם מגדירים לעצמם את חוויית הצפיה בסרטים. על הדיון לשאוף במהותו לאזן ולהדק יותר בין אמנות מעוררת מחשבה לאמנות הבידור, מתוך הבנה שהן לא בהכרח שני דברים נפרדים, ומתוך הידיעה שהאחרונה היא זו שלרוב מוצאת את עצמה כמעוררת ההשראה הגדולה ביותר.