באוסקר התעלמו מהסרטים האלה, אבל אתם חייבים להכיר אותם
כולם שמעו על "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" ועל "צורת המים" ועוד אבל יש כמה סרטים ממש מצוינים שלא הכרתם
מדי שנה נוחתים עלינו בהפתעה מוחלטת סרטים ייחודיים ומוצלחים, ואז הם כובשים גם את האקדמיה בסערה. דוגמא מובהקת לכך מהשנה הוא ״תברח״, סרט ביכוריו המבריק של ג׳ורדן פיל, שתקציבו היה פחות מ-5 מליון דולרים, וזכה לארבע מועמדויות לטקס הקרוב. מנגד, ישנם תמיד סרטים שזוכים במהלך השנה לתשבוחות המבקרים, אך להתעלמות מוחלטת (או כמעט מוחלטת) מצידה של האקדמיה.
אלו הם שניים מאותם הסרטים, שאולי ידרשו מכם מעט יותר סבלנות מסרטים אחרים, אך לא כדאי לכם לפספס אותם:
פרוייקט פלורידה
סרט האינדי של התסריטאי-במאי שון בייקר עוקב אחר מוני, ילדה החיה עם אמה החד-הורית הצעירה במוטל השוכן בשולי דיסניוורלד בפלורידה. בייקר מנצל את צבעי הפסטל הבוהקים של המקום כדי לשמור על זכר מילדות וילדותיות בעולמם של מוני וחבריה למוטל חובבי-הקונדס הצעירים, המגיעים ממשפחות מצוקה שבקושי מקיימות את עצמן, כשאמה של מוני אף מדרדרת לזנות. כל כך קרוב, אך עם זאת כל כך רחוק מפארק השעשועים האהוב שכל ילד (ומבוגר) חולם לבקר בו - חיי העוני לא מפריעים לילדים החצופים לחקור את העולם סביבם, ולהפוך כל דבר שיש לו להציע למתקן שעשועים משל עצמם.
זהו סרט שיידבר במיוחד לחובבי הבמאי הגדול רוברט אלטמן (״הקלפן והיצאנית״, ״השחקן״): אלטמן לרוב סגנן את יצירותיו באווירה ריאליטסית ביותר, בה הדמויות השונות מדברות אחת תוך כדי השניה, בעלילה יותר חופשית מההידוק הנרטיבי ההוליוודי המוכר. בייקר לוקח את הסגנון האלטמני מספר צעדים קדימה, ומייצר תחושת מציאותיות אולי מוגזמת מדי המתקיימת בסרט אולי ארוך מדי. אך בדומה לאלטמן - הריאליזם של בייקר מרכיב עולם ומלואו כל כך מפורט, ומוחזק בדיוק של יד האמן הקולנועי במסגרת של פריימים עוצמתיים, המספרים את הסיפור בעצמם.
האקדמיה לא התעלמה לחלוטין מהסרט, והעמידה בצדק את וויליאם דפו כשחקן משנה על תפקידו הרגיש כאן כמנהל המוטל שמנסה להגן לכולם, אך גם להשליט סדר כלשהו. כמו דמותו של דפו, ״פרוייקט פלורידה״ הוא מתוצרי הקולנוע הכי מלאי רגש ש-2017 העניקה לנו, במיוחד בזכות הופעתה מלאת רוח השובבות והאמוציות של ברוקלין פרינס, המגלמת את מוני. מוני היא הילדה שמצד אחד כולנו מכירים מחיינו, אך מהצד השני אין לה מקבילה קולנועית, והיא הופכת לדמות בלתי נשכחת.
A Ghost Story
דייוויד לאוורי יצר את אחד הסרטים המקוריים והיפים ביותר של 2017, והוא עשה זאת בתקציב של 100 אלף דולרים בלבד. A Ghost Story הוא סרט שכביכול נופל בקטגוריית ״לא מיועד לכל אחד״, אך אם רק תתנו לו את ההזדמנות - הוא יעורר בכם אינספור רגשות ומחשבות פילוסופיות על זמן, פרידות וזכרונות.
בסרט מככבים רוני מארה וקייסי אפלק, שגם כיכבו בסרט ביכוריו של לאוורי, הפעם כזוג נשוי החי בבית קטן, לרקע הפסקול הבומבסטי של דייויד הארט. מהר מאוד אל תוך הסרט מתרחשת הטרגדיה בחייהם, היוצרת את אותה הרוח, המעוצבת כתחפושת האלווין פשוטה אך יפהפיה, ושאחרי סיפורה הנוגה והשקט אנחנו עוקבים. כוחו של הסרט הוא בהתבוננות שלו על הקושי בלהשתחרר מהעבר, ובהצלחתו להעביר את העצבות בצורה כל כך אנושית ולא מעיקה, המאוזנת היטב בין היותה שלוה לסוערת.
אחת הסיבות שהסרט קיבל התעלמות מהאקדמיה אגב היא אולי נוכחותו של אפלק, ששמו נקשר משפטית להטרדות מיניות. בהתאם להלך הרוח ההיסטורי ומהותי של ה-Time's Up, השחקן אף הצהיר כי לא יגיע לטקס האוסקר הקרוב להעניק את פרס השחקנית הטובה ביותר על-פי המסורת, לאחר שזכה בשנה שעברה בפרס השחקן הכי טוב.
לאחרונה דיסני ראו הצלחה מאסיבית עם שיטתם ללהק במאי אינדי לסרטי הפרנצ׳ייז העצומים שלהם: יקיר סאנדנס, טייקה ווייטיטי, עמד מאחורי ״תור: ראגנארוק״ (שאגב, גם ממנו נגזלו מועמדויות לאוסקר על תלבושות ואיפור מסחררים) והבמאי הצעיר והמוערך, ראיין קוגלר, ביים את ״הפנתר השחור״ שמנתץ את הקופות במידות היסטוריות (וסביר להניח שירוויח בצדק נוכחות נאה בטקס האוסקר של 2019). מאותה סיבה, דיסני בחרו בלאוורי לביים את הרימייק שלהם ל״חברי הדרקון אליוט״, והוא יביים גם את עיבוד הלייב אקשן שלהם לקלאסיקת האנימציה, ״פיטר פן״, המיועד לצאת בשנה הבאה.