"סיפורה של שפחה" פרק סיום עונה: ככה נראית מכירת חיסול
"סיפורה של שפחה" עונה 2 פרק 13, אמנם התרגלנו לחוסר רחמים מוחלט מצד יוצרי הסדרה, אבל נראה שפרק הסיום לקה דווקא יותר בחוסר קוהרנטיות משווע. מיכל קליינברג, ביקורת
התחלתי לראות סיפורה של שפחה באיחור מה, אחרי שחשדתי שזה יהיה זוועתי מידי לצפייה ושעדיף לנפש רכה כשלי לוותר, זה אכן היה רצוף זוועות אבל מה אומר לכם, האדם הוא יצור סתגלן. מהר מאוד התאהבתי ונכנסתי למערכת יחסים סאדו מזוכיסית עם הסדרה שלא בוחלת בשום סצנה איומה רגשית עד שלפעמים נדמה שכל מטרתה להדיר שינה מעינייך.
העונה השניה של "סיפורה של שפחה" כבר לא עוקבת אחרי הספר המקורי של מרגרט אטווד וייתכן שכאן מתחילות הצרות, כי כשהמורה לא בכיתה - הילדים מתפרעים.. הבעיה הכי עיקרית עם הסוף של העונה השניה היא, שכל המתח שנבנה בניואנסים עדינים של מבט לחלוחי מול שפה רוטטת, פשוט התפרק במעין מכירת חיסול תסריטאית כאוטית, בה כל מה שאולפנו להבין שאסור שיקרה - קורה, וגרוע מכך - עובר בשלום (!).
נתחיל בקטן: למה בעצם שלפרד בכלל עוד נמצאת בביתם של פרד וסרינה? הרי שלפרד הוכיחה חזור והוכח שהיא השפחה הכי סוררת בתחום: היא חצופה, עוינת, ניסתה לברוח עשרות פעמים ובעיקר הבהירה טוב מאוד שהיא במשחק החולני רק עד שתמצא פתרון אחר, אז מה בעצם גורם להשארתה שם, כדיירת מן המניין, מרחק כמה צעדים מהתינוקת שלה, שברור שלא תבחל באמצעים כדי להחזיר אותה אל חיקה? זה שלפעמים היא מצליחה להרגיע אותה מהר יותר מסרינה? האם יש כזה מחסור בבייביסיטריות מוכשרות בגילעד?
בנוסף, שלפרד נהיית חצופה מן הרגיל והפלא ופלא - אין לזה שום השלכות. כך למשל אחרי שהיא מבינה שאביה של עדן הסגיר אותה לרשויות היא אומרת משהו חצוף לפרד וזה בתגובה מנחית על לחיה סטירה אימתנית, שלפרד מצדה - מנחיתה עליו סטירה בחזרה. סלחו לי, אבל זה לא משהו שמוציאים עליו עין ומשפדים אותה על התיבת דואר שלך בגלעד? לא, בפרק 12 זה משהו שמשלמים עליו רק בלפיתה לא נעימה של הפנים בליווי המוטו של כל מיזוגן לטנטי (כמו פרד): "נשים הן מקור הסבל של כל הגברים בעולם". תגיד את זה לאמא שלך נראה אותך.
משם ממשיכים להזיה שהיא: סרינה הרכה, החלשה, הניתנת לשכנוע. סרינה היא כזכור, המאמינה האדוקה ביותר בגבעה, זו שוויתרה על הכל בשביל אמונתה, זו שלא רואה מה הבעיה בשפחות מין כלואות שתינוקן נחטף מהן ברגע שנולד, כי יש לה ציטוט אמורפי מהברית החדשה שרומז שזה בסדר - זאת אותה הסרינה שמתהפכת כמעט לגמרי במחי הערה קטנה של שלפרד, שאומרת לה איזה מסוכן זה זה להיות אישה בגלעד (אה כן? לא שמנו לב) ורומזת לחשש לעתידה של התינוקת "המשותפת" שלהן וזהו - סרינה שוכנעה והיא הולכת לוועדת הגברים הרשמית, עומדת מולם בעוז ומציעה תיקונים מהפכניים וחתרניים לכל מה שהם חייו לפיו עד היום. באמת זה כל מה שהיה צריך? הערה אחת משלפרד הסוררת?
ויותר מזה, סרינה מצליחה לרתום אליה בעניין של שעה שעתיים את כל נשות המפקדים למרד הגדול. נו באמת. בסדר, רציתם סצינה חזקה, עם אפקט הוואו, עם איזו צמרמורת בגב, עם ניחוח הירואי - אבל רצון לחוד והגיון תסריטאי לחוד. נשים שהגיעו למצב שהן מוותרות לחלוטין על כל עצמאותן, זהותן, מוסר ומצפון למען "המטרה הגדולה" או אפילו סתם למען הבעל שלהן - הן לא נשים שאפשר להמריד בכזאת קלות.
בהמשך למכירת החיסול העלילתית, כל ה'מרתות' חוברות לאיזה מרד כללי לא ברור, בעיקר לא ברור למה רק עכשיו, שמתחיל מהצתה מכוונת של איזה בית כהסחת דעת, שגם זה - גילעד היא הרי המדינה הכי מאובטחת שנראתה על המסך, עם שומרים, מצלמות ואינסוף "עיניים", איך זה קורה + יוצר כזה כאוס מיידי? מה זה משנה, סוף עונהההההה.
וכמובן, הדובדבן שבקצפת ה-all in העלילתית: אמילי דוקרת את דודה לידיה ומחטיפה לה מכות רצח, סליחה אבל מאיפה זה הגיע? איך זה נבנה? כל כך הרבה פעמים רציתי לאורך העונה שהיא תמות אבל עכשיו דווקא בכלל לא זכרתי שהיא קיימת, למה לבזבז קתרזיס בשרני שכזה בסצינה כה אקראית, סתמית וחסרת השתלשלות? והשאלה הכי גדולה - איך פתאום לכולן יש כאלה תועפות של אומץ חסר פשרות?
מאוד ברור שרצו לתת לנו פרק, אם לא עונה, של "גירל פאוור" - הנשים קמות על הכולאים שלהן, מנסות למרוד, נזכרות בערך שלהן ובזכויות שלהן, למען בנותיהן, למען עתיד טוב יותר, מישל אובמה מופיעה כהולגרמה על המסך אל מול מלניה הכלואה בטראמפ טאוור, הנשים מייעצות אחת לשניה בטיול היומי איך לשרוד את הטקס הראשון במה שכמעט נראה כמו שיחת בנות רגילות על סקס רגיל, "הפעם הראשונה תמיד מביכה" (ועוד משהו - ממתי מותר להן לדבר ככה בחופשיות? בדרך כלל זה עולה להן במכת כת אקדח בגב), אבל הבעיה העמוקה יותר, מעבר למרווחים העלילתיים, היא שאיכשהו הכל נעשה במעין רדוקציה פשטנית כמלחמה של טוב ורע כשהנשים הן טובות והגברים הם הרעים, למה זאת בעיה? כי הרי אין מגדר שהוא רע בהיותו מגדר, יש רק אנשים פסיכופתטיים, משני המגדרים. זו אמורה להיות מלחמה של השפיות נגד הטירוף, של החופש נגד הכפייה, לא של הגבר נגד האישה, זה קל מידי, פופוליסטי מידי.
אז מה היה שם בין חורי העלילה? הרבה אימה גברית מהכוח הנשי ומכאן הרבה ניצול, שעבוד, דיכוי והקטנה של הנשים על ידי הגברים, מצלצל לכם מוכר? בצדק. צופים ישראלים/ יהודים לא צריכים למתוח את שרירי הדמיון למרחקים עצומים בשביל לדמיין או לזהות קהילה שמאוד מזכירה את זו. כמה זה מצמרר? זה כבר לטור אחר.
הייתה סצינה גאונית אחת עם המפקד לורנס, התמהוני שדמותו לא מתפצחת עד לרגע האחרון - האם הוא הסאדיסט הגרוע מכולם או שמא הוא דווקא קרן אור, התשובה - ב'. אבל כשאמילי עוד לא יודעת את זה ויושבת במושב האחורי של מכוניתו, מוכת אימה בעוד הוא שר ורוקד לצלילי Walking on Broken Glass, זה רגע מופת טלוויזיוני של דיסוננס צורם מושלם.
גם שרשרת המרתות שעוזרות לג'ון והתינוקת בצללים הייתה אחת מהסצינות היפות של הסדרה, קצת קלישאתית אבל אין מה לעשות, זה נכון - יש דבר כזה אחוות נשים והיא עמוקה ובינלאומית הרבה יותר מ"יש לך טמפון?". בנוסף, סצינת הפרידה של סרינה מהתינוקת הייתה עוד רגע משחק מצוין של איבון סטרהובסקי, שדמתה נשברת בפרק הסיום באופן ממש נוגע ללב, וכמה נכון זה הרגיש שהיא תצטרף לג'ון בבריחה במקום להישאר עם כורת הזרתות האימפוטנט (הו הסמליות)? התשובה: הרגיש נכון מאוד, אבל אולי בעונה הבאה.
אז זהו, עונה 2 נגמרה לה בצרחות שלי על המסך: "נו כבר ג'ון ינעל אבוק תיכנסי כבר לאוטו נו מה יש לךךךך!!!!!" ואני מקווה שאני לא לבד, אבל ככה זה כשיש סוף עונה עם עוד עונות בדרך - מצד אחד מכירת חיסול, מצד אחר בופה של קצוות פתוחים. ומה יהיה לנו בעונה 3? כנראה עדיין הרבה זעזוע ופרייז בי שרק יהיה גם קצת יותר קוהרנטי.
כל הפרקים של "סיפורה של שפחה" זמינים ב-HOT VOD