מה הפך את סדרת האימה החדשה לתופעה שכל העולם מדבר עליה

"מי מתגורר בבית היל", הסדרה החדשה של נטפליקס הפכה לתופעה בינלאומית, כשהיא מציעה אימה איכותית לצד דרמה מרגשת ואנושית. שני פרומקין, ביקורת

מי מתגורר בבית היל
מי מתגורר בבית היל | צילום: יח"צ

כמעט ללא הייפ או הכנה מקדימים, נטפליקס העלו לאחרונה לאוויר את ״מי מתגורר בבית היל״, דרמת האימה החדשה שלהם המבוססת בחופשיות-יתרה על הספר האייקוני מאותו השם, וכך נולדה לה תופעה בינלאומית בין לילה.

 

עשרת הפרקים של ״בית היל״ נעים קדימה ואחורה בין שלבים שונים בחייהם מוכי הגורל של חמשת ילדי משפחת קריין, שגדלו בשנות ה-90 בבית היל רדוף הרוחות, למרות שלא כולם מוכנים או מצליחים להודות בכך. הקריינים חולקים אינספור טרגדיות ועבר ארוך משותף אחד שממשיך לרדוף אותם, ושכל אחד מהם זוכר אותו כאמור בדרכו שלו, ומתמודד איתו בדרכו שלו. בשילוב הזה של האווירה האפלה הקודרת עם ההיסטוריה המשפחתית העצובה - נעוץ הייחוד של הסדרה המדוברת, כשהיא מצליחה בחכמה לייצר רגעים כל כך אימתיים וכל כך עצובים ומעוררי חמלה בו זמנית.

 

 

אחת החוזקות של ״בית היל״ היא הליהוק הפנטסטי שלה שמכיל רמת משחק אחידה, מצמררת ורגישה מאוד. הדמיון בין השחקנים הופך אותם למשפחה של ממש על גבי המסך, והדמיון בין השחקנים הבוגרים לשחקנים שמגלמים את דמויותיהם בילדותן חותם את האמינות של הסדרה. האחים והאחיות הם סטיבן (מיכיל האוסמן, דאאריו נאהריס מ״משחקי הכס״), האח הבכור וסופר שמנסה נואשות לאחוז ברעיונות ריאליסטיים - הוא גם הדמות הכי המורכבת שעוברת את התהליך המשמעותי ביותר; שירלי (אליזבת ריזר, אסמה קאלן מסרטי ״דמדומים״), האחות היחידה שהצליחה להקים בעצמה משפחה יציבה, אך עם נטיה אפלה שמתבטאת במקצוע המורבידי שלה; תיאו (קייט סיגל, הקולגה הקבועה ואישתו של יוצר הסדרה), שמתמודדת עם הילדות שלה כפסיכולוגית ילדים במצוקה; וזוג התאומים הצעירים, נל (ויקטוריה פדרטי, בקרוב בסרטו הבא של קוונטין טרנטינו) ולוק (אוליבר ג׳קסון-כהן, שיש לשים לב להמשך הקריירה שלו), שנרדפו בילדותם באגרסיביות הכי איומה, ונמצאים בקשר על-טבעי אחד עם השניה מעצם היותם תאומים.

 

הורי משפחת קריין הם יו, המגולם על-ידי לא אחר מהנרי תומאס, שכיכב כילד הקסום אליוט בקלאסיקה המופתית ״אי. טי.״, ואוליביה, המגולמת על-ידי קרלה גוג׳ינו הפנטסטית. בשנה שעברה גוג׳ינו ככבה בתפקיד מאתגר במיוחד בעיבוד הנטפליקסי ל״משחק של ג׳רלד״ של סטיבן קינג, מאחוריו גם עמד יוצר ״בית היל״, מייק פלאנגן - והרוח הקינגית ממשיכה איתו גם הפעם. פלאנגן, שכתב וביים את כל הפרקים, יוצר אווירה ונרטיב מחושבים ביותר, עשירים בפרטים וניואנסים מניטורים, וכאלו שדורשת תשומת לב מירבית. העיצוב הססגוני של בית היל וכל מה שמתחולל בו הוא ברמה קולנועית גבוהה, כולל פרק אחד שזכה לתשבוחות מיוחדות - כשהוא מכיל שוטים ארוכים המתוכננים ומנוהלים ביד האמן של פלאנגן, ומבוצעים בדקדוק מרהיב של הצוות וקאסט השחקנים שלו.

 

 

 

ספרה הגותי של שירלי ג׳קסון מ-1959 נחשב לאחד מסיפורי הרוחות הטובים של כל הזמנים, וכבר נעשו לו עד כה שתי אדפטציות קולנועיות. יותר מאשר העלילה, הסדרה עוקבת אחר מהות אופי האימה של הספר - כשההתמקדות היא על הפחד האווירתי של המאורעות המתחוללים והלחץ מאלו שעלולים עוד להגיע, ופחות ניתן דגש להבהלה בזעזועים. תכני אימה הוליוודים לרוב נשענים על מוסיקה מלחיצה, מראות מחרידים והרבה יותר מדי ג׳אמפ סקיירס, בעוד ״בית היל״ מרשה לעצמה להשתמש רק בשניים כאלו - מה שהופך אותם להרבה יותר אפקטיביים, אין כמעט שימוש ב-gore ורוב הזמן הפסקול יותר מאפיין דרמות.

 

בין ההצלחות המדהימות של פלאנגן ומעצבי הסט היה להציג את שנות התשעים הצבעוניות דווקא בגותיות עתיקה, שמזכירה תקופות הרבה יותר קדומות, המזוהות עם סרטי אימה ישנים, וזאת מבלי לאבד את אחיזת הזמן באמצעות גינונים מעודנים. זה נעשה בדיוק מושלם לתנודות הזמנים של הסדרה ולמהות כולה של הבית עצמו, המסמל את הקשר התמידי שבין העבר, ההווה והעתיד. אם יש חסרון אחד לסדרה, הוא כנראה הפרק העשירי והאחרון של העונה, שסוגר את קצוות הסיפור במידה מאולצת, ולא כזו שנובעת ישירות מתוך הטון של הפרקים שקדמו לו.

 

אך על אף הפינאלה המעט מאכזב, מדובר ביצירה אוהבת-אדם, מרתקת ומרגשת מהמעלה הראשונה, המקדישה את עצמה לרוח האנושית שמתעלה על הרוע בעולם וכל שברונות הלב שנלווים לו: מאחורי כל הצללים, שוכן אור מאוד בוהק ב״מי מתגורר בבית היל״.