רומא, שלושה שלטים או הנוקמים: מהו הסרט שעשה לנו את 2018?

שנת 2018 היתה עמוסה בכל טוב גם בקולנוע, אבל בתוך מאות הסרטים, צריך מישהו שיעשה סדר. אז כינסנו את זוהר צלח ושני פרומקין לדון בעשרת הסרטים הגדולים של השנה - ולא תאמינו מה קרה אחר כך! כלומר, כן תאמינו - היה דיון ודירוג וכו'. בקיצור - הנה הם כאן לפניכם.

מקום 10: העלמת כספים

שני: סרט מצויין, אבל אני לא יכולה להחשיב אותו כיצירה קולנועית מרשימה. הוא יותר נופל לקטגוריית הסרטים שהייתי ממליצה כשעבדתי בספריית דיוידי והיו שואלים ״יש לך איזה מתח טוב״, לצפיה ביתית קלילה בסופ״ש. ג׳סיקה צ׳סטיין ענקית בכל מקרה. מסכימה כמובן שסורקין גאון גם, ״חדר החדשות״ זו עדיין אחת הסדרות האהובות עליי אי פעם.

אצלי במקום ה-10 מופיע סרט שמתקשר לבחירה שלך בתמת העלמת הכספים ;) - ״הג׳נטלמן והאקדח״ - וענוג היא המילה הכי מוחצת לתאר את הסרט באמצעותה. זה סרט השודים הכי רגוע שהקולנוע ייצר, והוא מגיע מכיוונו של דייוויד לאורי - במאי מאוד מקורי, שהביא לנו בשנה שעברה את ״סיפור רפאים״ העוצמתי. במקום לבנות מתח, לאורי בוחר לייצר בסרט הזה תחושות נעימות והרגעה כמעט נדירות בקולנוע.

זוהר: את "הג'נטלמן והאקדח" לצערי החמצתי, אבל ההופעה הקולנועית האחרונה של רדפורד היא סיבה מספיק טובה להשלים אותו. יחד עם ההמלצה שלך והעובדה ש"סיפור רפאים" היה אחד מהסרטים האהובים עליי בשנה שעברה, זה כבר בגדר חובה...

מקומות 8-9: חיבוק דובים

שני: מקומות 9 ו-8 אצלי מחוברים בשוויון ובדמיון: ״כריסטופר רובין״ ו״פדינגטון 2״. שתי פנינים קולנועיות על שני דובים אייקוניים בממלכה הבריטית, שהכניסו בקופות העולמיות באיזור ה-200 מליון דולר. כלומר, בשני המקרים לא מדובר במגה-בלוקבאסטרים, ובכל זאת ניתן להרגיש ש״פדינגטון 2״ יותר התערבב בשיח הקולנועי - אולי בזכות החיבה הייחודית שמבקרים מפגינים כלפיו כבר בפעם השניה ברציפות.

זוהר: את "כריסטופר רובין" תפסתי לא מזמן בטלוויזיה והוא לא משך אותי כלל. הרגיש כלי מו סרט די סתמי שלא מצליח להביא את הקסם של פו הדב. אך בהחלט צחקתי לא מעט. סרט נחמד, אבל ממש לא משהו שחייב לצפות בו. את "פדינגטון 2" ראיתי בטיסה ומצאתי את עצמי מזיל דמעה מהסרט המרגש הזה. פדינגטון כל-כך מלא קסם והסרט השני מתעלה על הראשון בעיניי, קודם כל מבחינה עלילתית אבל גם מבחינת האנושיות שהוא מביא איתו למסך. הוא לא נכנס לטופ 10 שלי, אבל בהחלט היה קרוב לשם. אגב, בישראל "פדינגטון 2" היה להיט קופתי גדול.

זוהר: נסכם ונגיד שנקווה לראות עוד מהדובים האייקונים. במקום התשיעי שלי נמצא "ראלף שובר את האינטרנט", סרט האנימציה הטוב ביותר של השנה מבחינתי. מעבר לעבודת האנימציה האדירה, שהיא אולי המרשימה ביותר שראיתי בחיי, מדובר בסרט מצחיק וכיפי שמתאים לילדים אבל ירגש וייגע גם באנשים בוגרים. מערכת היחסים בין ראלף לוונלופי היא מהיפות שנראו השנה בקולנוע ומחזיקות סרט מרגש ויפהפה על המשמעות של חברות. חבל שגל גדות לא מצליחה להביא את מה שהביאה ל"וונדר וומן" לתפקיד הזה, שהוא כנראה הגרוע בקריירה שלה.

שני: מסכימה עם כל מילה, סרט מרהיב, מבדר ורגיש - ולכן אצלי הוא אפילו יותר גבוה ברשימה.

זוהר: "האחים סיסטרז" הנהדר של ז'אק אודיאר מגיע אצלי למקום השמיני. הסרט עוסק גם הוא במערכת יחסים מורכבת, אך במקרה הזה בין אחים שהם פושעים אכזריים החיים בתקופת המערב הפרוע. האחד חולם להתקדם ולהגיע לראש הפירמידה בעוד השני חולם על חיים רגילים. ג'ון סי ריילי וחואקין פיניקס אדירים בתפקידים הראשיים, ומקבלים חיזוק בדמות ג'ק ג'ילנהול וריז אחמד המצוינים. אודיאר מביים בחוכמה סרט קודר אך מרגש על קשר בין אחים, המשמעות שלו והוויתורים שאנחנו צריכים לעשות למען היקרים לנו מכל.

שני: סרט ממש מיוחד, עם מערכה שלישית בין הטובות של השנה!

זוהר: וגם סיום מיוחד ויפהפה!

מקום 7: מעדן יפני ונערה מתבגרת

זוהר: למקום השביעי שלי הגיע "המשפחה שלי" של הירוקאזו קורה-אדה, שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון.

מעבר להיותו להיות סרט מעורר תיאבון (כמו כל סרטיו של קורה-אדה), מדובר בדרמה משפחתית אינטימית מקסימה שמוכיחה את יכולתיו האדירות של קורה-אדה כבמאי, שזהו כנראה סרטו הטוב ביותר. האנושיות והמודעות החברתית שמאפיינת את סרטיו מגיעות כאן לשיא בסרט מרגש ומלא חיים.

שני: סרט שלצערי אני מפספסת שלא במכוון באופן סדרתי, עוד מפסטיבל קאן בו הוא לקח את הפרס הגדול. אשלים אותו ללא ספק לקראת האוסקר! סביר להניח שיהיה מועמד.

"ליידי בירד" מככבת במקום ה-7 שלי. זה אולי לא סרט שאפשר להעריך ברמה השכלתנית נטו, אלא מדובר ביצירה שאם היא תופסת את הלב - היא עושה זאת בעוצמה מירבית. גרטה גרוויג בונה את עולמה של המתבגרת המכונה על ידי עצמה ליידי בירד כמעשיה עם שפה וקצב משל עצמה מצד אחד ואמינה ומעוגנת במציאות להפליא מהצד השני. באמצעות הכימיה של סרשה רונן ולורי מטקלף המרגשות, גרוויג הביאה למסך הגדול יחסי אם-בת מורכבים ורגישים בעיצומו של מסע התבגרות קטנוני ואנוכי, ומפחיד ולא-נודע כמו כל מסעי ההתבגרות באשר הם, שמוצא את דרכו לגאולה אוהבת ומלאה בהערכה.

>> לביקורת המלאה של שני על ליידי בירד

זוהר: כמו שאמרת, זו יצירה שעובדת אם היא תופסת את הלב - ולצערי היא לא תפסה את שלי. מה שכן, מדובר בדרמת נעורים חביבה שמבוימת ומשוחקת נהדר. זה סרט שלא הותיר בי חותם כלשהו, אבל בהחלט נהניתי לצפות בו.

מקום 6: ספיידי חדש וטוניה ישנה

שני: במקום השישי שלי נמצא "ספיידרמן: ממד העכביש". מי היה מאמין שמשום מקום סוני יציגו לעולם ספיידרמן שהוא לא פיטר פרקר האייקוני, אלא מיילס מוראלס שמוכר בעיקר לקוראי הקומיקס - ויגרום לכולנו להתאהב בו באופן מיידי? סרט מיוחד, אמיץ ומרגש, שמעבד באנטלגנטיות את חווית קריאת הקומיקס למסך הגדול עם המון תשוקה, ובאנימציה חדשנית ססגונית. בעקבות התזמון שלו, הסרט גם הפך לשיר פרידה מסטן לי האגדי וכל הטוב שהביא לנו.

לביקורת המלאה של שני על "ספיידרמן - ממד העכביש"

זוהר: מסכים! סרט נהדר ומלא לב שמכניס בצורה נהדרת את מיילס מוראלס לקולנוע בצורה מושלמת. האנימציה ובכלל הבימוי המאוד מיוחד של הסרט הופכים אותו לחובת צפייה. אצלי הוא לא הגיע לטופ 10, אבל הוא הגיע ממש קרוב לשם (מקום 12).

במקום השישי שלי נמצא "אני, טוניה" הנהדר המביא למסך את אחד משערוריות הספורט הגדולות בהיסטוריה, שהפכו את טוניה הרדינג לאישה השנואה באמריקה. הסיפור הבאמת יוצא דופן הזה מקבל ביטוי קולנועי קצבי, קולח שערוך בצורה מדהימה. תצוגות המשחק המופלאות של אליסון ג'ני (שזכתה באוסקר על תפקידה בסרט) ומרגו רובי המדהימה מביאות את ה"וייט טראש" למסך כמו שלא ראינו אותו קודם. מעבר להיותו מעניין מבחינה עלילתית, הסרט מבקר גם אותנו, הקהל, שבשביל קצת "דם" ורכילות יכול לחרוץ גורלות ולהרוס חיים שלמים.

לביקורת של מיכל קליינברג על "אני, טוניה"

שני: אם לא הייתי יודעת שזה סרט, הייתי חושבת ש״אני, טוניה״ הוא מערכון של ״סאטרדיי נייט לייב״. מלבד רמת המשחק המדהימה וחכמה של אליסון ג׳ני, רוב הסרט לא הצליח מבחינתי לבנות סיטואציות ריאליסטיות, במיוחד לא ברמה הרגשית, ולא להחליט על טון וללכת איתו עד הסוף. בהחלט לא סרט רע, אבל מפוספס - ומסכימה שהיה שם פוטנציאל גדול, במיוחד במסרים החשובים שניסה להעביר.

זוהר: נסכים שלא להסכים במקרה הזה. בעיניי עבד ועבד מעולה.

מקום 5: ממתק ויזואלי או הנצחת פילוגים?

זוהר: למקום החמישי שלי מגיע זוכה האוסקר בשנה שעברה, "צורת המים" (שהגיע לישראל ב-2018). סרטו של גיירמו דל טורו הוא ממתק ויזואלי צבעוני ויפהפה, אבל הקסם האמיתי שלו מגיע דווקא מהסיפור, שמאלץ אותנו, בני האדם, לבחור בין יצור ימי יפהפה מבפנים אך מכוער מבחוץ לבן אדם יפה מבחוץ אך מכוער מבפנים.

מי שמכיר את דל טורו, יודע לחזות מראש את הבחירה שלו (ושלנו), אבל הדרך שבה הוא מספר את הסיפור הזה יחד עם סיפור האהבה הנהדר בין היצורים "הפגומים", הופכים את "צורת המים" לחוויה קולנועית יוצאת דופן ולאחד מהסרטים הכי מרגשים של השנה.

לביקורת של מיכל קליינברג על "צורת המים"

שני: הגענו לאחד הנושאים המעניינים ביותר: ״צורת המים״ הוא עבורי סמל לקולנוע חסר רבדים ומנציח פילוגים, המייצג את ההיפך המוחלט מכל מה שמעורר השראה ביצירות כמו ״שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי״, שכמובן עוד נחזור אליו. בדיכוטומיה המופרכת פה, הגבר הלבן הוא מקור כל הרוע המוחלט מולו ניצבים מגוון הטהורים בינהם האישה חסרת-הקול, האישה השחורה, ההומו, ואפילו הקומוניסט. למעשה - אפילו הדג. סרט בעל חזות גרוטסקית שכבר די נשכח מהשיח, ואני אומרת את זה בתור חובבת דל טורו המאסטר. הדבר היחיד שמעודד אותי הוא עד כמה הסרט מבטא את התשוקה לקולנוע עצמו עבור הצופים שכן התחברו אליו, וראו בו את היופי שאתה מדבר עליו.

זוהר: אני חושב שזה בהחלט סרט שלוקח צד פוליטי וחברתי (כמו, פחות או יותר, כל סרט בעידן טראמפ) אבל אני ראיתי את זה כשמרן הקיצוני מולו ניצבים כל הכוחות הליברלים. בדיוק מה שכל מיעוט כזה או אחר מרגיש כיום בארה"ב.

שני: ברור, אבל זו בדיוק החלוקה הדיכוטומית המוגזמת חסרת הפשרות שמעודדת רק עוד פילוג בקרב הצופים. פה נכנסת הגדולה של ״שלושה שלטים״ שנרחיב עליה בהמשך.

במקום ה-5 שלי נמצא ״ראלף שובר את האינטרנט״ המופלא, שהסכמתי איתך על איך שסיכמת אותו - החל מהאנימציה המסחררת ועד למהלכים הדרמטיים החודרים ללב. סרט כל כך מהנה שהוא פשוט מהות הבידור הקולנועי, במשמעות הנעלה של המילה "בידור".

אז דווקא אנצל את המעמד להזכיר שלמרות שהוא לא ברשימה שלי - השנה יצא עוד סרט חווייתי שדיבר על החיים בעולם אינטרנטי, וזה היה ״חיפוש״. כמעט ולא ייאמן כמה טוב הוא עבד, בהתחשב שכולו ממוקם במסכי מחשב ואייפונים - בחירה שבקלות יכלה להסתכם בגימיק. גם ״ראלף״ וגם ״חיפוש״, על אף השוני המובן מאליו שלהם, מתפקדים כקפסולות זמן של כאן ועכשיו.

זוהר: כאמור, "ראלף שובר את האינטרנט" הוא מצוין וכמו שאמרת, כשאומרים "בידור" אנחנו מצפים לראות יצירות כאלה. את "החיפוש" אני אצטרך להשלים, אבל את לא הראשונה שמשבחת את הסרט הנהדר הזה והשימושים החכמים שלו במסכים.

מקום 4: הסכמה נדירה

שני: ״שחור על לבן״ של ספייק לי הוא המקום ה-4 שלי. לצפות בסרט בפרמיירה בפסטיבל קאן עם לי והקאסט באולם, ולראות עד כמה הוא סחף את הקהל, כנראה השפיע עלי לאהוב אותו עוד יותר - אבל זה באמת סרט איכותי. לי הצליח לשלב היטב ביחס הרציני שלו לחשיבות הסיפור האמיתי המרתק הזה, וכמה הוא רלוונטי לתקופתנו, לבין אווירה הומוריסטית כיפית, עם גם קצת מתח ואקשן. כל זה בעטיפה מסוגננת שנעה כל הזמן בין ויזואליה של שנות ה-70 לשנות ה-2000, וקושרת את ההווה שלנו לאותו עבר שיש ללמוד ממנו. יש לציין גם את הופעותיהם המצטיינות של ג׳ון דייוויד וושינגטון (הבן של דנזל) ואדם דרייבר.

לביקורת המלאה של זוהר על "שחור על לבן"

זוהר: איזה קטע! גם אצלי "שחור על לבן" נמצא במקום ה-4 ולצד כל הדברים היפים והנכונים שכתבת, מה שבמיוחד אהבתי בסרט הזה הוא שבניגוד לסרטים אחרים (כמו למשל "צורת המים" עליו דיברנו), שרומזים או מייפים מעט עמדות כדי למצוא חן בעיני הקהל הרחב, ספייק לי תוקף ישירות, במקרה הזה את נשיא ארצות הברית. זה אולי עלה לסרט שלו בכרטיסים אבל האומץ של לי הוא מה שהופך אותו לבמאי כל כך גדול ומוערך.

מקום 3: "האימפריה מכה שנית" מכה שנית

זוהר: במקום השלישי שלי נמצא "הנוקמים: מלחמת האינסוף". קשה להסביר עם כמה חששות הגעתי לסרט הזה, אליו הובילו 18 הסרטים הקודמים של מארוול. החשש מריבוי דמויות, זמן מסך מועט ובעיקר מכך שלא יביאו את ת'אנוס למסך כמו שצריך גרמו לי לנסות ולהנמיך ציפיות, אבל זה לא הצליח.

אלא שמארוול כמו מארוול עמדו בציפיות כמו גדולים. "מלחמת האינסוף" הוא יותר מסרט אקשן אדיר (כיאה לאחים רוסו) או עוד סרט גיבורי על, אלא אירוע קולנועי חד פעמי ואפילו היסטורי, שפגע בול בכל הנקודות ובמיוחד בנבל שלו - ת'אנוס, שייזכר כדארת' ויידר של ימינו. הסיום הקודר שלו מסמן יפה את העידן אליו הדור שגדל על מארוול נכנס, שבניגוד ל"תקווה החדשה" שקיבלו מתבגרי שנות ה-60, מביא איתו בעיקר תחושות של אבדון.

שני: כן, לא סתם ״מלחמת האינסוף״ מכונה שוב ושוב ״האימפריה מכה שנית״ של ימינו - הטון העגום, שהתעלה באומץ שלו על כל מה שראינו בסיום סרט בסקאלת הבלוקבאסטרים הזו, ייזכר כאחת מנקודות הציון הכי משמעותיות של העשור, ובנתיים של המאה ה-21 בכלל.

במקום השלישי שלי נמצא ״רומא״, הסרט שבמידה מסויימת החזיר השנה למרכז הבמה את השיח הקולנועי האמנותי. יצירתו המקסיקנית האישית הגדולה של אלפונסו קוארון הדגול מכילה בתוכה כמעט כל צד של החוויה האנושית, בין רגעים מיניטוריים, משמימים וריקים מתוכן כשטיפת רצפה ועד לאירועים הפוליטיים-מדיניים ומפגשים עם איתני הטבע הגרנדיוזיים ביותר. שחור ולבן, קטן ועצום, עושר ועוני, לידה ומוות, שמים ואוקיינוס - ״רומא״ הוא תצוגת בימוי מופתית על איך האדם מהווה את הפגישה בין כל הקצוות המנוגדים בעולם, בכיכובה של עוזרת בית אחת צנועה ומרגשת בשם קלאו (יאליצה אפאריסיו).

זוהר: הוצאת לי את המילים מהפה לגבי "רומא" המופתי, שממוקם אצלי גבוה יותר.

מקום 2: אגרוף חזק בבטן

שני: במקום השני שלי - ״הנוקמים: מלחמת האינסוף״, מהחוויות הקולנועיות המסעירות ביותר של העשור, אולי המדהימה שבהן מאז ״האביר האפל״. בלוקבאסטר-העל הזה, שנבנה במלאכת המחשבת המארווליסטית במשך עשר שנים יצירתיות ששינו את פני הקולנוע, הצליח להדהים את הקהל שכבר חשב שראה הכל. איחוד מוחץ של שלל גיבורי העל האייקוניים באמצעות תצוגה מושלמת של האקשן וההומור המזוהים עם היקום הקולנועי של מארוול, ועל-ידי שימוש מבריק בדינמיקות מרצות-הקהל של הדמויות (אלו הנוסטלגיות שנבנו לאורך השנים יחד עם הערבובים החדשים) ונוכחותו הבלתי מובסת של תאנוס, הופכים את ״מלחמת האינסוף״ ליחיד במינו. ״הנוקמים: סוף המשחק״ לא יכול להגיע מספיק מהר.

זוהר: אחרי מה שראינו ב"מלחמת האינסוף" השנה אפשר להגיד בבטחה שגם "סוף המשחק" יככב כאן בשנה הבאה. אגב "מלחמת האינסוף", ראיתי אותו בסופ"ש האחרון והוא לגמרי עובד גם בצפייה חוזרת (שלישית במקרה שלי).

במקום השני שלי נמצא "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" המופתי של מרטין מקדונה שהיה בשבילי כמו אגרוף חזק בבטן. לא מדובר בסרט קל לעיכול והזעם שטמון בו, לצד ההומור השחור, יכולים לגרום ללא מעט אנשים לסלוד ממנו - אך מי שייתן לסרט לשאוב אותו, יהנה מחוויה קולנועית אדירה. תצוגת המשחק המופתית של פרנסס מקדורמנד, שהופעתה משאירה אבק לכל שחקן או שחקנית באיזשהי סרט השנה, היא לא פחות ממהפנטת ומצדיקה לבדה צפייה בסרט הזה.

לביקורת המלאה של זוהר על "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"

מדובר בסרט בועט שלא לוקח שבויים וצוחק על כולם - שחורים, להט"בים, נשים - אך עושה זאת בדרך שדווקא מבקרת את התופעות האלה ומביא לשולחן ביקורת מסוג חדש על אמריקה של ימינו ועושה זאת בצורה כל-כך אפקטיבית עד שטרנד "השלושה שלטים" הפך לתופעה.

מקום 1: סיכום שנה? סיכום עשור!

שני: אני כמובן מסכימה עם מילותיך, כי "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" הוא הסרט שמדורג אצלי במקום הראשון. עבורי זו דרמה של פעם בתקופה: בדרך מעוררת דמעות ומחשבות ומשעשעת בהומור גאוני, עלילות המשנה של הסרט מצטלבות יחדיו לתמה אחת שחושפת את כל צדדי הזעם האנושי, ממנו אף אחד לא יכול להמלט, בין אם הוא הזועם או זה שזועמים עליו, ובין אם בצדק או באקראיות וייאוש. מרטין מקדונה יצר עיירה קטנה ואחוזת כעסים, שמסמלת את המארג החברתי של תקופתנו, ובחר לפתוח דלת לדמויותיו, גם השפלות שבהן, כדי לבחון מה יקרה אם נלמד אותן בעצמן לבחור טוב יותר, מבלי להתעלם מנוכחותו של צד הרשע האמיתי נטול המחילה. מקדונה בחר בשינוי ולא בנקמה, וזה הופך את ״שלושה שלטים״ לסרט הטוב של השנה, ובין הדרמות החשובות של העשור.

זוהר: כאמור מסכים, ובכל הנוגע לחשיבות והשפעה אני גם בטוח שהוא יככב חזק בסיכומי העשור. מדובר בבחירה יותר מראויה למקום הראשון (ולצורך העניין, אם הוא היה יוצא בישראל ב-2017 כמו בארה"ב ולא ב-2018 הוא כנראה היה במקום הראשון), אבל מהרגע שיצאתי מ"רומא" ידעתי שזה יהיה סרט השנה שלי.

כמו שאמרת, מדובר בסרט הכי אנושי שראינו השנה בקולנוע, שהיה מלא בלא מעט רוע, ביקורת פוליטית או סתם סרטים ריקים מתוכן. "רומא" הזכיר לכולנו את החיים עצמם וגרם לנו להתאהב בקליאו הקטנה ולעבור איתה חוויות קטנות וגדולות כאחת. "רומא" הוא סרט קשה ואפילו קשה מאוד לרגעים, אבל דווקא ברגעים האלה הוא מציג את היופי האנושי במלוא הדרו וגורם לצופה להעריך את הדברים שנראים לנו בחיים כברורים מאליהם. אלפונסו קוארון תמיד היה מאסטר של קולנוע, אבל ב"רומא" המופתי הוא הביא את יכולתיו הווירטואוזיות לשיא חדש ואראה שליטה מוחלטת במדיום, כזו שמזכירה מאסטרים היסטוריים של קולנוע כמו קובריק, פליני, טריפו והיצ'קוק.

לביקורת המלאה של זוהר על "רומא"

אך כמו שאמרת, שני, ההישג הגדול ביותר של "רומא" היא העובדה שהוא החזיר את הקולנוע למרכז. לא את הכוכבים, לא את הגיבורים ולא את הסיפור אלא את הקולנוע עצמו - ומצחיק לחשוב שדווקא סרט של "נטפליקס", שנחשבת ל"איש הרע שיהרוג את הקולנוע" היא זאת שהביאה את שהפיצה את הסרט.

העובדה שהסרט הזה זוכה להצלחה בערים בהם הוא הופץ (הסרט הופץ בהפצה מצומצמת, בין השאר ברשת "לב" בתל-אביב, שמדווחת על הקרנות מלאות לחלוטין), והשיח שהוא מעורר, מוכיחים שוב לכל המספידים שהקולנוע לא מת וככל הנראה לא ימות, בטח לא בזמן הקרוב.

שני: בחירה נפלאה. האירוניה בנושא נטפליקס, במיוחד כשמעולם לא הסכמתי עם האמירות המופרכות המכריזות על ״הרס הקולנוע״ של שירותי הסטרימינג, היא בהחלט אחת מהנקודות הבולטות של הדיון על ״רומא״! ועל קוארון עצמו אנחנו מסכימים - הוא במאי השנה, ללא מתחרים.