ללכת קדימה: לירן דנינו חוזר בשיר חדש, שמסתמן כלהיט

לפני שאתחיל את המדור השבועי והראשון לשנת 2019, אתנצל בפני הנשים, שבחצי השבוע במהלכו נכתב המדור, לא יצאו שירים חדשים של זמרות ולכן אין, לשם שינוי, נציגות נשית במדור שתמיד דואג לתת במה הן לגברים והן לנשים. ועכשיו נתחיל:

 

דודי בר דוד פותח את שנת 2019 עם אלבום חדש - "דודי בר דוד", אלבום שני במספר עבורו. בר דוד הוא אחד היוצרים הכישרוניים בעשור האחרון במוזיקה הישראלית ואמנם במשך לא מעט שנים בעיקר התמקד בליצור לאחרים (מירי מסיקה, שירי מימון ועוד), החליט לאחרונה לתת יותר זרקור לפרפורמר והסוליסט שבו ולשחרר שירים שכתב והתאים למידותיו שלו.

האלבום החדש הוא למעשה אסופת הסינגלים שיצאו בשנים האחרונות עבור בר דוד (כמו למשל "מישהו אחר", הדואט המצליח עם מאיה הרמן משנת 2013) לצד שירים חדשים ומקוריים שחושפים עוד פן בנפש הרגישה והעדינה שלו.

 

באלבום הזה נראה כי בר דוד לא הלך לכיוון של ליציר אלבום להיטי וטרנדי אלא בעיקר התמקד במלודיות שיישארו ליותר משבוע אחד, שיותירו את חותמו האישי וכשבעוד כמה שנים הוא יסתכל עליהן בגאווה ויידע כי הן על-זמניות.

 

האלבום כולל המון סינגלים יפים שממזגים בין מוזיקת פופ, רוק ואפילו קצת סגנון מסולסל. בין השירים הבולטים שכבר זכו להצלחה בשטח וברדיו: "פרחים בפה", "כולם כולם", "עוד לא למדנו כלום" ו"השיר שלך" וישנה גם הפתעה נעימה: "My Love" הרומנטי עם רוני דלומי.

 

לסיכום, אלבום מעניין וערב לאוזן שאפשר בקלות למצוא מקור הזדהות עימו, ובעיקר מציג סינגר סונגרייטר מוכשר שראוי להפיץ את שיריו מאוזן לאוזן.

 

 

 

לירן דנינו ממשיך להחזיר עצמו לתמונה לאחר פסק הזמן שלקח ואחרי השיר המצליח "יש ימים", מגיע תורו של "משאירים לאחרים", בלדה מרגשת, מלנכולית ומציגה את דנינו כמבצע עוצמתי ונוגע שרק משתבח עם הזמן.

 

הטקסט המאד אישי והדיכאוני קמעה תופס את האוזן למן השמיעה הראשונה וקראו לי מעט הוזה, אך דנינו נשמע לי בו בסגנונו ובקולו לא רחוק מעומר אדם, שותפו לשיר "סיפור ישן".

 

בכל אופן, דומה או לא, מדובר בשיר מצוין שאין לי כל ספק שיהפוך ללהיט ראוי עבורו.

 

אני מבסוט וגאה באושר כהן. מאז "ונזכר בעיניה" שיצא כבר די מזמן והיה שיר ה"פריצה" שלו לתעשיית המוזיקה, עבר כהן כברת דרך ארוכה, הן כיוצר שיצר למיטב האמנים (בהם אייל גולן) והן כמבצע. אני מודה, לא תמיד חסכתי ממנו בביקורות ולפעמים אף יריתי חצים.

 

בנימה אישית, בניגוד ללא מעט אמנים אחרים, כהן כמו "גבר" אמיתי, ידע לקבל, להתמודד ואפילו לדבר איתי על כוונותיו ועל הביקורת וקיבל אותה, לטוב ולרע. על כך הפך בעיניי לאמן מוערך, כזה שהוא נטול שחצנות ויודע לקבל גם דעה אישית שאינה תמיד מרעיפה שבחים. והאמינו לי שהוא ראוי לשבחים.

 

כשאני שומע את שירו החדש "מיאמור", בלדה רומנטית ויפהפייה רווית מטאפורות ורגש כן ואמיתי שכהן מבצע במלוא העוצמה והנשמה - אני לא יכול שלא לעצור, לפרגן ואף להתרגש (אולי לפרקים גם להזיל דמעה) מהמנגינה הרכה השזורה היטב בטקסט העצוב ומלא הנשמה וללא ספק שכהן מתבגר ומתגבש משיר לשיר וצפוי להפוך בקרוב מאד לאחד הבולטים בז'אנר שלו. שאפו.

 

ישי לוי חוזר לעשות את הדבר הכי טוב שהוא יודע: חפלה. כל זה קורה בשירו החדש - "אני זה אני" שכתב והלחין עבורו ליאור פרחי ועיבד והפיק מוזיקלית יעקב למאי, שיר בניחוח ים תיכוני משנות ה-80 וה-90, ימי הזוהר של המוזיקה שלוי היה ועודנו מנציגיה הבולטים.

 

הוא נשמע מצוין, מציג איכויות ווקאליות נהדרות שנשמרו לכל אורך השנים ובעיקר מצליח לעשות שמח ולהעלות חיוך על השפתיים. צריך יותר מזה?

 

ולסיום, אני רוצה לדבר על שיר נוסף שהצליח לגעת בי: "מתנת שמיים", שיתוף פעולה חדש בין מוש בן ארי לבין המפיק תומר בירן. לדמיין את בן ארי עושה פופ עכשווי תמיד נשמע לי משהו שאינו טבעי, אך דווקא החיבור עם בירן מוכיח שהוא טבעי. טבעי ועוד איך.

 

ההפקה המוזיקלית המשלבת בין אלמנטים אתניים לפופ אמריקאי מתאימים לקולו של בן ארי ככפפה ליד והשיר שכתב והלחין מתן עגמי פשוט טבוע בדנ"א האופייני של בן ארי ומותיר אחריו טעם מתוק של עוד.