רקוויאם לחלום

כמעט חצי מאה חלפה בין חזונו של לותר קינג, חזון הכתוב בסגנון סוציו-אינדבידואליסטי, עד לכניסתו של ברק אובמה, השחור הראשון לבית הלבן. אובמה, שהיה בן שנתיים כשלותר קינג עמד מעל גרם המדרגות של אנדרטת לינקולן, לא חווה על בשרו את ראשית המרד, כיוון שהוא אינו מצאצאי משפחות העבדים של ארצות הברית, אלא להפך. מכיוון שאובמה לא הכיר כמעט את אביו השחור, הוא חי חיים בקופסת אבקת הלבנה בחיק משפחת אמו הבהירה. הוא אומנם סבל מקריאות גנאי בשל הבדלי הצבע בינו לבין משפחתו, אבל לא חש את הלחץ התמידי של היותו שחור בחברה לבנה.

בכל מהפכה שלטונית, חברתית או תרבותית, בין אם נמשכה שנים רבות ובין אם כבתה כלעומת שעפו להם הניצוצות הראשונים, זכור רגע אחד שנשרט במצחה של ההיסטוריה. במהפכה הצרפתית למשל, היה זה המשפט "אם אין לחם, תאכלו עוגות". במהפכה הרומנית היה זה אחד ממנהיגי המהלך שעלה על טנק בשידור חי וקרא להפסקת הירי. במהפכת השחורים בארצות הברית היתה זו אישה אחת, רוזה פארקס, שהתיישבה על כיסא המיועד ללבנים, מה שהביא את מרטין לותר קינג להוביל את חרם האוטובוסים של השחורים.

פארקס היתה אישה אחת שפעלה מתוך אינסטינקט של מי שמסרב לספוג עוד עלבון. שמונה שנים מאוחר יותר, באוגוסט 63', נשא לותר קינג את נאום "יש לי חלום". היה לו חלום שבני עבדים יוכלו לשבת יום אחד עם בעלי עבדים, שילדיו לא יישפטו על פי צבע עורם. היה לו חלום גדול בגוף ראשון, פנטזיה אישית פצועה אך לא מגובסת בשל שנים של דיכוי ומלחמה מתישה בראש צבא מאמינים קטן, קטן מדי. יכול מאוד להיות שלותר קינג היה מעט סקפטי לגבי היכולות שלו לבצע את השינוי. היה לו חלום, אבל הוא לא ראה אותו הופך למציאות לנגד עיניו. הוא ראה ניצנים של שינוי, אבל נשיא שחור? נו, באמת, הצחקתם את לינקולן.

בנובמבר האחרון אובמה התעורר מהחלום של לותר קינג – והוא אפילו לא הופיע בו. אובמה דיבר אחרת, כמנהיגה החדש של חבורה שלמה ומאוחדת, אומה שהוא סומך עליה בעיניים עצומות, כזו שיכולה לשמוע את המילים "כן, אנחנו יכולים". הוא לא הסתפק בשחורים, אלא זרק גם את הצהובים, הוורודים, האדומים והלבנים על הבד כדי ליצור דיגסיס; מציאות שמחקה את הציור, חלום גדול יותר מאשר המציאות שעולה על כל דמיון.

לשחור הראשון שניסה לסחוף בעקבותיו מדינה שלמה היה חלום קטן, מרגש, סביב שולחן סימבולי אחד של בני עבדים ובעלי עבדים לשעבר, שאוכלים מאותה קערת מרק ואחר כך יושבים על אותו ספסל ציבורי ומתערבבים להם באוטובוס. לשחור שיישבע הערב אמונים לדגל הפסים והכוכבים, כבר יש את הלגיטימציה להכריז ש"כן, אנחנו יכולים" להגשים את ה"יש לי חלום" ולהפוך אותו לנחלת הכלל, לרווחה אוניברסלית, לשינוי שאנחנו יכולים להאמין בו.