לא זזים מהגולן • על הסרט "מי רצח את תאיר ראדה?" במסגרת "מבט שני"

1. הפרקליט. הסרט "מי רצח את תאיר ראדה?", ששודר במסגרת "מבט שני" בערוץ הראשון, מפקפק בהרשעתו של רומן זדורוב ברצח, הרשעה שנקבעה פה אחד בידי שלושה שופטים. הסרט נוגע בבעיות שצצו לכאורה בחקירה, בהודאה ובשחזור של זדורוב, וכן בראיות שזכו להתעלמות במהלך המשפט. אבל בואו נתחיל דווקא מהסוף. עו"ד רענן בר-און, שחבר ליוצרי הסרט, ד"ר חיים סדובסקי ודורון בלדינגר, ומעוניין להגיש ערעור לבג"ץ, מציין כי אפילו בתגובתם לסרט של שני הגופים, משטרת ישראל והפרקליטות, יש חוסר תיאום: "מרבית הטענות המופיעות בסרט... נדחו" (מתוך תגובת פרקליטות מחוז צפון), לעומת "כל הטענות המועלות... נדחו אחת לאחת" (מתוך תגובת משטרת ישראל). מלבד העובדה שדיוק חסר-משמעות זה מעיד כי עורכי-דין יכולים להיות ממש מעצבנים אם הם רוצים - שכן הוא עניין של סמנטיקה בלבד, ואינו קשור כלל לעבודת הקודש ששני הגופים עושים בשגרה או לעבודה הטובה או המרושלת שעשו במהלך החקירה, השחזור או המשפט - מדובר דווקא בסימן מעודד; שני הגופים, הפרקליטות ומשטרת ישראל, לא מתאמים גרסאות אלא מנסים לעשות את עבודתם, כל אחד בנפרד. הבעיה, כפי שמנסים היוצרים לגרום לצופים לחשוב, היא שהניסיון לעשות את העבודה, קרי למצות את הדין עם הרוצח, לא צלח במאת האחוזים מכיוון שכלל לא בטוח שהוא אכן הרוצח.

2. המגישה. העובדה שקרן נויבך, מגישת "מבט שני" בערוץ הראשון, העדיפה ללטף את יוצרי הסרט ולהתסיס את האווירה כלפי המשטרה והפרקליטות, אך לא שימשה כקונטרה לדברי יוצרי הסרט, עומד לחובתה. נויבך עודדה את ד"ר סדובסקי לטעון כי מדובר במסע הכפשה אישי נגד "סדובסקי וחבריו" ולהמשיך לייחצן את הספר שכתב אודות הפרשה. בהתחשב בזמן הקצר שהיה לה עם יוצרי הסרט ובהתחשב במקצוע שלה, עיתונאית, נויבך היתה חייבת להטיל ספק בממצאי הסרט, לפקפק באישיותם של היוצרים, לשלוף מתוך 456 עמודי הכרעת הדין את הקושיות הגדולות ביותר שעומדות נגד גרסתם, לשמש פה לשני הגופים, משטרת ישראל והפרקליטות, שבטעותם סירבו לשלוח נציג מטעמם לאולפן -  ובכך ליצור הד חזק ואמין יותר לניסיון להוכיח כי רומן זדורוב לא אשם ברצח.

3. המשטרה והפרקליטות. העובדה ששני הגופים לא שלחו נציג מטעמם לאולפן רציני כמו אולפן "מבט שני" בערוץ ממלכתי כמו הערוץ הראשון - יותר משמדובר בירייה ברגל - מהווה חוסר אחריות, חוסר אכפתיות וזלזול בוטה כלפי הציבור. ייתכן כי לא כל מי שצפה בסרט יחשוב שזדורוב לא רצח, אבל אין שום סיכוי שבעולם כי דעתו של אדם שצפה בסרט תתחזק לטובת התביעה, מה שעשוי ליצור סדק משמעותי באמינות המשטרה ובית המשפט בעיני הציבור. מכאן ועד לחוסר אמון טוטאלי בערכאות המשפט המרחק קטן יותר.

העובדה שמשטרת ישראל והפרקליטות לא שלחו נציג לאולפן 'מבט שני' מהווה חוסר אחריות, חוסר אכפתיות וזלזול בוטה כלפי הציבור. מכאן ועד לחוסר אמון טוטאלי בערכאות המשפט המרחק קטן יותר

5. הסרט: חלק א' - החקירה. החלק הראשון מביא צילומים מתוך חקירת זדורוב ומתוך חקירת שני החשודים שנעצרו לפניו. מטרת יוצרי הסרט היא להראות לצופים כי החקירה התנהלה בצורה שאינה כשרה עד הסוף. הם מראים איך זדורוב נשבר ופורץ בבכי, איך הוא לא מבין חלקים מהשיחה בגלל הבדלי השפה, איך הוא מובל לכאורה על ידי החוקר להודאה, איך הוא נופל כפרי בשל בידי החוקרים, שטוענים באוזניו דברי שקר כמו "יצאת דובר שקר בפוליגרף" בעוד שזדורוב נתגלה כדובר אמת ו"מצאנו דם על הבגדים שלך" בזמן שלא נמצא כלל דם בין חפציו של זדורוב או על בגדיו. מן הסתם, היוצרים לא התייחסו לפרטים שבהם לא היתה להגנה תשובה ברורה, לשקרים הקטנים ולשינויי הגרסאות של זדורוב כפי שהם מופיעים בין 456 עמודי הכרעת הדין. נויבך והכתבת מיכל קפרא, שעקבה אחרי היוצרים, כשלו בתפקידן העיתונאי כאשר לא שאלו שאלות אלמנטריות, כמו "האם שיטות החקירה הללו אינן סבירות?", "האם אינן דומות לשיטות החקירה המתנהלות כדרך קבע?", "האם תמיד החוקר אומר א' כאשר האמת היא ב'?", וכמובן להקשות "מה אמרו כבוד השופטים על טענות אלה?".

6. הסרט: חלק ב' - השחזור. זהו החלק השני והמשמעותי יותר של הסרט, אשר מציג ראיות פגומות, לכאורה כמובן, כמו עקבות הנעליים של זדורוב שנמצאו על מכנסיה של תאיר. לטענת היוצרים אי אפשר לקבוע שהעקבות שלו, מכיוון שעל פי בדיקתם, המומחה מטעם התביעה לא דייק בהשלמת טביעת הנעל (תמונה A) והתעלם מכך שייתכן כי החלק העגול שייך לסלולרי של תאיר ולא לסוליית הנעל של זדורוב (תמונה B). בנוסף, סימן ניגוב הסכין (היפני אליבא דתביעה) אינו תואם את הסכין (המשונן, לגרסתם) ששימש לרצח. החלק הזה, שבו נעזרו היוצרים גם במומחה לזיהוי פלילי אלכס פלג, מוכיח כי הם מבינים דבר או שניים גם באופן שבו אמור להתנהל שחזור. שם, על פי המומחה לווידאו והמומחה לזיהוי הפלילי, עולות טענות שמקפיאות את התמונה פריים אחרי פריים כדי להמחיש את העובדה שהשחזור מבוים, שיש חוסר סטריליזציה בזירת הפשע במהלך השחזור (הדלת לחדר השירותים ה"נכון" סומנה באופן ברור), פרטים מוכמנים (כאלה שזדורוב למד מהחוקרים ולא ידע בעצמו), טריקים של האחראים על השחזור (רמזים דקים, סימנים בינם לבין עצמם והשהיית פתיחת האזיקים כדי לאפשר לזדורוב ללמוד את השטח) ועוד. הטענה שלפיה מסיבת העיתונאים יצאה לדרך עוד לפני שהשחזור הסתיים הועלתה כבר בסרט של שרון גל ובעיקר מעידה על הלחץ הציבורי שאיתו התמודדה משטרת ישראל כשבועיים אחרי רצח תאיר, בתקופה מבישה מבחינתה, מיד אחרי שהאנס בני סלע הצליח להימלט מהכלא - והיה צורך עז בצמרת המשטרה ובקרב העם במלפפון שיספק את הרעב.

העובדה שעיתונאית ותיקה ומנוסה כמו קפרא, אשר ליוותה את המשפט במשך ארבע שנים, טוענת שהיא כבר לא בטוחה בהחלטת בית המשפט, הופכת את המשדר המיוחד של 'מבט שני' שעטף את הסרט, למלחמת צדק פרטית שלה, של אנשי התוכנית ושל הערוץ הראשון. האג'נדה הזו מציבה כאן כלי תקשורת במקום אמיץ ומעניין מאוד מול בית המשפט

8. האינטואיציה. הסיפור של רצח תאיר ראדה הוא לא סיפור רגיל. כבר בהתחלה היתה תחושה שמשהו פה מוזר. אולי זו מסיבת העיתונאים ההזויה שקיימה המשטרה, אולי טביעות הנעליים הקטנות, אולי השמועות אודות כת השטן, אולי העובדה שלאורך כל הדרך היה מי שהדליף פרטים לרעת התביעה. יש יותר מדי פרטים שנויים במחלוקת, כמו המכות שגילה הפתולוג רק אחרי החקירה ושזדורוב לא ידע לשחזר, מה שגורם לתהייה האם רק כשהחוקרים יודעים גם זדורוב יודע; כמו הדי.אן.איי שלא נמצא בזירה; כמו הדיבורים של תאיר ביום שבו נרצחה על הפחד מפני המוות (כפי שהעידו חברותיה); כמו תיאום הגרסאות בין הנערות בבית הספר שלה; ועוד לא מעט פרטים שמתווספים לסירחון שעולה מסופה של פרשה שזעזעה מדינה שלמה. העובדה שבתי המשפט לא ראו בכל אלה ספק סביר מעלה המון שאלות. הערוץ הראשון שאל בשבוע שעבר את השאלה הגדולה מכל: "מי רצח את תאיר ראדה?". בכל זאת זדורוב? אולי חבורת נערים שניצלה בחסות המדינה (שהרי איזו מדינה רוצה להיקלע לפרשת רציחות בבתי ספר, כפי שנשאל בסרט)? אולי מדובר באלמוני שלא נתפס? כך או כך, נתראה בבג"ץ.