משמעת קואליציונית נגד הלא-ממושמעים
הכנסת החליטה הבוקר שלא לתת לערוץ 10 שנה נוספת להסדיר את חובותיו למדינה והעמידה אותו בסכנת סגירה ממשית. עמרי נחמיאס חושב שאין דרך יפה יותר לומר זאת: גורמים פוליטים החליטו להפעיל את כובד משקלם כדי לסגור ערוץ תקשורת בישראל, בגלל כמה פרסומים שהביכו כמה אנשים בכירים מאוד. דעה
כשראש הממשלה, בנימין נתניהו, רוצה להתלונן על כך שהאו"ם הוא גוף מוטה שמנפק החלטות שערורייתיות לטובת הפלסטינים, הוא מרבה לחזור על המנטרה: "לפלסטינים יש רוב אוטומטי בעצרת. אם הם רוצים, הם יכולים לקבל החלטה שאומרת שהשמש זורחת במערב ושוקעת במזרח". היה מצופה מאותו נתניהו, כמי שרגיל לייצג מדינה שנפגעת באופן עקבי רק בשל היותה מדינה במיעוט, שידע להתנהל בצורה מעט יותר שקולה בבית, כאשר הוא זה שנמצא בעמדת הרוב. אבל ציפיות לחוד, ומציאות לחוד.
>> הכנסת החליטה: ערוץ 10 לא יקבל דחייה בתשלום חובותיו
הבוקר קיבלתי טלפון מגורם בכנסת שבישר לי על ההחלטה לכפות משמעת קואליציונית נגד פריסת חובותיו של ערוץ 10 בוועדת הכלכלה. למי שלא מכיר את הסיפור, הנה הוא, בקצרה: ערוץ 10, אליו משתייך האתר שבו אני כותב, הוא גוף עסקי ששרוי זה מכבר בחובות כבדים, שהם הם הבעיה שלו. על כך אין עוררין.
אלא שבשנים האחרונות, חרף הפסקת הזרמת כספים של בעלי המניות שלו, החל להחזיר את חובותיו. בשל ירידה עצומה בהיקפי הפרסום שנגרמו כתוצאה מהמחאה החברתית נכנס שוב הערוץ למצוקה כספית, וועדת הכלכלה נתבקשה, בהמלצת הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, לאפשר לערוץ לפרוס את תשלום התמלוגים שלו למדינה בשנה אחת נוספת.
חברי הקואליציה יכלו היום לקבל החלטה טכנית בעיקרה, לאפשר לערוץ עוד שנה של אוויר לנשימה, אבל החליטו שלא לעשות כן. בצעד חריג ביותר קיבלו חברי הקואליציה הוראה להצביע נגד פריסת החובות (נזכיר, בהמלצת הרשות השניה לטלויזיה ורדיו). משמעותה המיידית של ההחלטה היא שבתוך שבועות ספורים ערוץ 10 עלול להיסגר, ואיתו יילכו הביתה מאות אנשים.
ההחלטה על משמעת קואליציונית מוכיחה שאפילו מראית העין לא חשובה לראש הממשלה. האם התעקשות של הקואליציה על החזר כמה עשרות מליוני שקלים שווה פיטורם של מאות? ואת מי בדיוק הקואליציה ניצחה בהצבעה היום?
בקיץ האחרון יצאו לרחובות מאות אלפי אנשים במחאה על סדרי העדיפויות המעוותים במדינה. על חלוקת רווחים לא צודקת. על טייקונים שמתעשרים על חשבון מעמד הביניים. על סדר עדיפויות מעוות. ראש הממשלה הבטיח לתקן. הציפיות היו בשמיים. התחושה הייתה של סדר יום חברתי כלכלי חדש.
אבל די להתבונן על הצעות החוק שאיתן נפתח השבוע בכנסת, ולהבין מה כן מעניין את הקואליציה, ולא, זה לא לעשות תיקונים חברתיים: התיקון לחוק לשון הרע, שקובע הגדלה פי 6 של סכום הפיצויים למי שנפגע מפרסום בתקשורת, ללא הוכחת נזק, שנועד לגרום לכך שעיתונאים מכלי תקשורת לא עשירים במיוחד יחששו לפרסם תחקירים כדי שגוף התקשורת שלהם לא יינזק פיננסית, אותה הגיש יריב לוין מהליכוד; פוליטיזיציה של בחירת השופטים כך שתתאים להלך הרוח של הקואליציה; וטרי מהתנור- הצעת החוק של אופיר אקוניס, הקובעת כי עמותות שמאל לא יוכלו לקבל מימון ממדינות זרות.
אלו הצעות חוק שראש הממשלה העדיף שלא לקדם עד כה. אבל עכשיו- למה לא? סוגיית המאחזים חזרה לכותרות וזו הזדמנות מצויינת לעשות את הספין החביב ביותר על הממשלה הזו כאשר הימין כועס על הממשלה- לנגח את השמאל.
אבל אתם יודעים מה, למה לא? אני בעד. אם בגלל שהימין בשלטון הכנסת צריכה לחקור את ארגוני השמאל, (שאותם- כאמור, ייאסר בקרוב לממן), בחירת השופטים היא פוליטית ופוליטיקאים מתערבים כדי לסגור ערוץ חדשות ביקורתי, אני בעד חקיקה שתסדיר את מעמדו של ישראל היום כעיתון היחיד בישראל, תאסור למתוח כל סוג של ביקורת כנגד המשטר, ותציב את אלקין, אקוניס ולוין כמפקחים על התקשורת. אגב, לא מן הנמנע שהחלטה כזו תתקבל. אחרי הכל, רוב אוטומטי יכול לקבל כל החלטה. ולפעמים היא הזויה ומקוממת הרבה יותר מאשר לקבוע שהשמש זורחת במערב ושוקעת במזרח.