"מקצוע המשחק קצת נשחק בישראל, הוא לא תמיד נתפס כמקצוע"

לא פשוט לעבור דירה. האריזות, הארגזים, המובילים והטופסולוגיה זה דבר מתיש - ועדיין לא דיברנו בכלל על שוק הנדל"ן המדכא. מזל שבין לבין אפשר לפרוק קצת תסכול בסטורי ולהמציא ניבים שיישארו לנצח (או לפחות למשך 15 שניות): "החיים זה לא פיקניק ומעבר דירה זה לא מסטיק", אמר לאחרונה השחקן בן יוסיפוביץ', שבחודשי הקיץ שיתף את העוקבים שלו במעבר המפרך מתל אביב לגבעתיים, באחד מאותם סטוריז משעשעים שצילם לאורך המסע.

לכתבות נוספות:

• "לא חתמתי על שום חוזה שמחייב אותי להיות בזוגיות ולהקים משפחה בגילי"
• "בהתחלה פחות האמינו בי, עם הזמן הבנתי שזה מנוע עבורי"
• "אני חושב שפספסו אותי בארץ, אבל יש לי תחושה שיגלו אותי מחדש"

שמע, יצאו לך כמה פנינים משעשעים בימים האלה.  
(צוחק) "לפעמים אני אומר שטויות באינסטגרם. אני שמח שזה נהיה קאצ'פרייז. אבל כן, זה באמת מצחיק, האינסטגרם נהיה מקום כזה שבו אני משתף בהומור, בקלילות, בדברים שעוברים עליי וקורים לי וזה נחמד. זה כיף, הרבה אנשים הרגישו שהם עוברים איתי לגבעתיים וממש היו שותפים למעבר".

לא יודעת מה זה עשה לאחרים - לי זה הוציא את החשק ממעבר.  
"לעבור דירה זה באמת קשוח, אבל זה שווה את זה וכיף נורא. אחרי 9 שנים שנהנתי מתל אביב, עכשיו אני נהנה מגבעתיים".

גבעתיים.
"כן, היא נפלאה".

 

השנה היפה בחייו

 

אז חוץ מלגלות את גבעתיים, יוסיפוביץ' עסוק בימים אלו בהרצה של המחזמר החדש "השנה היפה בחיי" של תיאטרון הבימה בשיתוף תיאטרון חיפה. אותה "שנה יפה", אם תהיתם, עוסקת בחייהם של זוג צעיר (רוני דלומי ולי בירן) שמתמודד עם המעבר מחיי זוגיות רגועים לשגרה המאתגרת שבהורות בנם שזה עתה נולד.

"אנחנו מראים איך ההגעה של התינוק מטלטלת את כל מה שמוכר", מסביר יוסיפוביץ', "מה קורה כשנכנס למשפחה יצור חמוד שמשנה את כל מערכי הכוחות". הוא עצמו מגלם את בן, שיחד עם בן זוגו אודי מגדלים תאומות שנולדו בפונדקאות. "גם הם מתמודדים עם השנה שלהם, שנה ראשונה עם כל הקשיים. פתאום שגרה, פתאום משעמם וקשה בצורה שהזוגות לא הכירו עם כל הפיתויים שיש בדרך".

אילו פיתויים, למשל? 
"לא אעשה ספוילרים, אבל דברים ביניהם מתפוצצים. אצלנו, אודי הוא הצבעוני, חיית המסיבות ואילו בן הוא האפרורי שעושה את מטלות הבית. לפני שהילדים הגיעו הם החליטו לשנס מותניים ולהתבגר כדי להיות יחד בסיפור הזה, אבל בפועל הם מבינים שזה לא קורה ואז היחסים שלהם מגיעים לכדי פיצוץ".

בדומה לבן מההצגה, גם בן יוסיפוביץ' הוא גבר מחוץ לארון שחי עם בן זוגו אסף ינקלביץ'. בערך הוויקפדיה שלו כתוב כי הוא יצא מהארון רק לפני כחצי שנה בריאיון למאקו, שם סיפר על החיים לצד בן הזוג. כשאני שואלת אותו אם עד אותו ריאיון הוא שמר על הנטייה המינית שלו בסוד גם מהסביבה שלו, הוא משיב בשלילה: "זה לא היה סוד".

אלא?
"אני חושב שכל בן אדם חי את חייו הפרטיים באופן שנוח ומתאים לו. זה אף פעם לא היה משהו שהסתרתי. פשוט, את יודעת, כשאסף נכנס לתמונה אז אנשים הכירו אותו. זה ככה פשוט. אני מסתכל שני דורות קדימה ממני, והצעירים היום בכלל לא עסוקים בהגדרות או במשיכה. הם פשוט נמצאים עם מי שהם אוהבים. הם בעצמם לא שמים את ההגדרה הזאת על מי הם ומה הם, ואני חושב שזה מדהים שאנחנו חיים במציאות כזאת".

יכול להיות שזה כבר לא אישיו ופשוט לא הרגשת צורך להכריז. 
"לגמרי. כל בן אדם שיוצא מהארון עובר עם עצמו איזשהו תהליך של יציאה. אמר לי פעם חבר שיציאה מהארון זה דבר שלא נגמר כי בכל פעם יש מישהו חדש שמגלה על זה. אבל באמת, כמו שאת אומרת, אני מאמין שזה לא אישיו ובגלל זה אף פעם לא הרגשתי צורך להגיד 'היי, יצאתי מהארון'. זה פשוט, אסף הוא בן הזוג שלי. את מבינה למה אני מתכוון?".

כן. 
"אז זהו, אני חי עם אסף, כיף לי איתו ואני אוהב אותו מאוד".

שזה יפה. ועדיין, זכויות הלהט"בים במדינה טעונות שיפור כך שכנראה שמבחינת ישראל - זה כן עניין. 
"אנחנו נמצאים בנקודה מאוד קריטית. יש דברים שאנחנו מתקדמים בהם ויש דברים שאנחנו מאוד מעוכבים בהם והם דורשים טיפול. צריכים להבין שהאוכלוסיה פה מגוונת ויש לתת מקום כולם. אז כן, ברור שיש הרבה מה לעשות בהקשר של זכויות הקהילה אבל זו לא רק הקהילה הלהט"בית אלא עוד הרבה אוכלוסיות שנדחקות לשוליים. אני רק יכול לקוות שנוכל להתפתח ולהתקדם קדימה".

אגב, אחרי אותו ריאיון פנו אליך א.נשים שרצו להתייעץ סביב היציאה מהארון? 
"כן, קיבלתי כמה תגובות והיו כאלה ששיתפו אותי בסיפורים שלהם וזה היה מאוד מרגש. בכלל, זה נעים שאנשים מרגישים בנוח לשתף ולהתייעץ איתי. את יודעת, אמרתי בעבר שאני לא לוקח על עצמי את דגל השמנים, ובאותה אמירה אני גם לא לוקח על עצמי את דגל הלהט"ב או את דגל ההומואים. אני מאמין שבן אדם יכול להשפיע במי שהוא ומה שהוא פשוט כחלק מזה שזה מי שהוא ומה שהוא.

"אני לא שם את זה בפרונט או מתעסק בזה כמו שזה פשוט חלק ממני. אם יש אנשים או בני נוער שפונים אליי ורוצים להתייעץ ולשתף, בין אם זה סביב יציאה מהארון או סביב המשקל - מהמם, אבל זה לא הדבר שאני מתעסק בו. כמו כל בן אדם שבוחר מה לשים בעין הציבורית ומה לא, ככה אצלי. יש לי את הדברים הפרטיים שלי, ומנגד - כל מי שעוקב אחריי באינסטגרם מכיר את אסף, ואני פשוט לא מתעסק בזה באופן פומבי".

אפרופו "לא נושא את דגל השמנים". בהרבה מהריאיונות איתך מעלים את עניין המשקל. זה לא מעצבן? 
"לא. זה לא מעצבן אותי, זה כמו ששאלת אותי על הנטייה המינית שלי. אני מבין שיש פה אלמנטים שמעניינים את הקהל ורוצים להתעסק בזה, רוצים לדעת איפה הבן אדם עומד ביחס לסוגיה הזאת. תראי, הרבה פעמים רציתי שיראו אותי כמו שאני, אבל מצד שני אני שמח שבפרפר נחמד (שם הוא משמש כאחד מהמנחים - מ.ד) יש לילדים מגיל קטן דמות גדולה על המסך, כך שאלו יחסים מאוד דינמיים.

"כל אחד מאיתנו - וזה לא משנה נטייה מינית, גודל או צבע עור - ישוייך לאיזו קבוצה או קהילה, וכל אחד ימצא את עצמו בתוך הקהילה שלו וינהל יחסים על הדבר הזה. כשאני עולה על הבמה רואים בחור שמן, אבל אני לא רוצה שיתייחסו אליי בתור, 'אה, זה הבחור השמן הזה'. אף בן אדם לא היה רוצה שימתגו אותו רק בתור המשהו הזה. זה עוד חלק ממי שאני אז אני מבין את ההתעסקות בזה אבל גם משתדל לא לעשות מזה עניין".

מצד שני, כמו שאתה אומר, אולי אם ישאלו אותך ותדבר על זה - הסביבה תהיה טיפה יותר סלחנית לכבדי משקל, נאמר.
"אני מבין מה את אומרת. אני חושב שמעצם זה שאני שמן ומשחק בכל מיני פרויקטים שונים, הקהל נחשף אליי וזה מבחינתי הדבר. אין לי צורך להתעסק בזה. לאנשים תמיד יהיה מה להגיד ואיך להגיד. גם אני קיבלתי בחיי כל מיני הערות ותגובות. בסדר, אין לי איך לשלוט על זה. אני משתדל לא להתעסק בזה, ככה פשוט".

 

ממפקד המוסד לשופט בתחרות מלכת היופי

 

הוא בן 31 (בואכה 32). נולד ברחובות, למד בתיכון תלמה ילין, שירת בצה"ל כמאבחן פסיכוטכני ובהמשך למד משחק בסמינר הקיבוצים. את תחילת דרכו על הבמות עשה בתיאטרון הבימה, שם שיחק בין השאר בהמלט, גבעת חלפון אינה עונה והמלך ליר. בשנת 2017 הוא אף זכה בפרס השחקן המבטיח של התיאטרון הישראלי.

תפקידו הטלוויזיוני הראשון היה בסדרה "על הספקטרום", ומשם רשימת הפרויקטים שבהם השתתף לא נגמרת: שוטר בסדרה "ילדים ביער", חוקר מס ב"מנאייכ", חייל בלהקה צבאית ב"שישו ושמחו" ומפקד המוסד ב"גולדה ומאיר". היו גם תפקידים ב"חזרות", "אבא מטפלת" ו"מצולמים".

ומה בתיאטרון? ובכן, גם שם הוא עושה חיל, ויעיד על כך פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל תיאטרונטו על משחקו בהצגה "מפלצת הזיכרון" שבו זכה בשנה שעברה. "אני מאוד שמח על הדברים שקרו והדברים שקורים. הפרויקטים שאני משתתף בהם הם מאוד כיפים ומגוונים, כך שזה מאוד משמח. אני לא מסתכל על זה כדבר מובן מאליו. אני מאוד מודה על מה שקורה".

במקביל למחזמר שבו הוא מגלם הורה טרי, יוסיפוביץ' מככב גם בתור השופט למקה בקומדיה "הרטיטי את ליבי" שכתב חנוך לוין. "זה אחד מהמחזות היפים שלו בעיניי", הוא אומר. "המחזה מדבר על אהבה נכזבת ועל הטוטאליות שהאהבה לוקחת אותנו אליה. אני משחק את ה'שופט' שקיבל את התואר אחרי ששפט פעם אחת בתחרות מלכת היופי השכונתית. הוא מאוהב נואשות בלה לה לה לה (בגילומה של יעל לבנטל), ולמרות שהיא לא מתייחסת אליו כמו שהיה רוצה, הוא ממשיך לחכות לה ולקוות שיקרה ביניהם משהו".

חווית פעם אהבה נכזבת? 
"לא ככה, אבל בטח. אני חושב שכל אחד יכול להתחבר למחזה הזה בדיוק בגלל שיש בו את הנקודה הזאת שכל אחד מוצא את עצמו בתוכה, את הכאב והאהבה, ואת המקום המאוד בוסרי של האהבה שהוא בלי מגננות. אהבה טוטאלית. זה משהו שכל אחד חווה באיזשהו שלב בחיים".

כאחד שמשחק בשבע הצגות במקביל, קורה לפעמים שאתה מתבלבל בטקסטים? 
"לפעמים, אבל זה קטע מטורף. יש גישה שאומרת שהגוף זוכר, כלומר, כשאתה הולך למקום מסוים אז הגוף זוכר את החוויה. לפעמים אני מריץ את הטקסט בבית ונתקע ואז מגיע לאולם ומריץ אותו על הבמה - ושם הדיסקט נכנס למקום הנכון ופועל. אז יש משהו במקצוע הזה, בעיקר בתיאטרון, שהחוויה שלך על הבמה עוזרת לזכור את הטקסט. לפעמים זה לא קורה ויש קצרים, אבל אלו הרגעים הכי טובים שצריכים לאלתר בהם".

מי שהיה אמור לביים את המחזה הוא הבמאי עמרי ניצן, אלא שימים ספורים לפני שהחלו החזרות הוא הלך לעולמו. "אני ועמרי דיברנו על התפקיד שלי ועל כל מיני רעיונות שהיו לו בראש, אבל לצערי הגדול זה לא קרה". במקומו, מינה תיאטרון הבימה את הבימאית מירי לזר. "אני חושב שההפקה הנוכחית עושה המון כבוד לעמרי. מירי קיבלה צוות שחקנים שהתחילו כבר את התהליך, כך שהיא הייתה צריכה המון רגישות לדבר הזה".

"מצד אחד, היא הייתה צריכה להפוך את המחזה לשלה, אבל מצד שני גם לבוא עם המון כבוד לבחירות האומנותיות של עמרי. לדעתי, יצא מחזה שעושה לו מלא כבוד ומביע המון הערכה כלפיו. ההצגה עצמה מוקדשת לו וזה גם כתוב בתוכניה. אגב, יש רגע קטן בסוף ההצגה שאני מסתכל למעלה ומבחינתי זה מעין קלוז'ר כזה שלי עם עמרי".

 

"נהיה מיקס בין שחקנים לטאלנטים ויוצרי תוכן"

 

בתור אחד שחי ונושם את התיאטרון כמעט 24/7, וכמי שגם יצא לו לביים כמה הצגות בתיכונים, מעניין לדעת מה הוא חושב על מחאת השחקנים, אותה מחאה שבה בוגרי בתי ספר למשחק יוצאים נגד ליהוק פליטי ריאליטי או סלבס שלא למדו משחק אפילו יום אחד בחייהם לסדרות טלוויזיה ולהצגות.

"זו באמת סוגיה בוערת שמתעסקים בה והרבה שואלים אותי עליה", אומר יוסיפוביץ'. "תראי, בסוף, אנחנו נמצאים בתוך מציאות שהרשתות החברתיות והמדיה מאוד התערבבו. כלומר, אני לא חושב שיש הפרדה בין שחקנים לטאלנטים ולאנשי במה ויוצרי תוכן. נהיה מיקס מאוד גדול בכל התחומים האלה ובסוף, זו הרי תעשיה לא-מאוד גדולה. מה שכן, אני חושב שהבן אדם שהכי מתאים לפרויקט צריך להיות גם הבן אדם שייקח את התפקיד".

אוקיי.
"מה שבעייתי בעיניי זה שיש שחקנים שסיימו בית ספר למשחק, אבל אין להם את אותה נקודת פתיחה כמו שיש למישהו מוכר שלאו דווקא בא מלימודי משחק של 3 שנים. פה נעוצה הבעיה. אם נקודת הפתיחה היא שווה ובוחרים לקחת מישהו אחר ונבחר המוכר יותר - בסדר. אבל אם אפילו לא הזמינו את הבחור שלמד משחק כי לא ניתנה לו הזדמנות מראש, זו בעיה אחרת.

"אגב, אני רואה את זה הפוך: ללימודי משחק היה תוקף ממשי אם גם היום היו מתייחסים למקצוע השחקן באותו אופן. אני חושב שכמה מחבריי יסכימו איתי שהרבה פעמים המשחק לא נתפס כמקצוע. כל העניין הזה שהיה לפני כמה שנים, של שחקן = מקצוע, זה לא היה סתם. מקצוע המשחק קצת נשחק באיך שהוא נתפס בחברה.

"כל מאבק האמנים שהיה בקורונה, ההחזרים של המענקים, למשל, יש פה הרבה מהלכים שצריכים להשתנות באופן יותר עקרוני בתחום התרבות כדי שנוכל לנהל שיחה כזו של מה נכון ולא נכון לעשות מבחינת ליהוקים של מפורסמים או יוצאי ריאליטי וכולי. התופעה הזו מצביעה על משהו הרבה יותר עמוק בעיניי שצריך לטפל בו".

אתה כבמאי היית פוסל מישהו שלא למד משחק? 
"ביימתי בעיקר תיכוניסטים, אבל אני לא חושב שהייתי פוסל. אין מה. אתה לא יכול לדעת מאיפה יבוא הבן אדם המתאים לתפקיד. 'על הספקטרום' היה הפרויקט הראשון שצילמתי ומהבחינה הזאת זה היה ליהוק 'אמיץ', במרכאות,  כי הוא לא היה ליהוק של כוכבים. היו שם פנים מוכרות אבל זה לא היה ליהוק של סלב, ובסוף היצירה עמדה בזכות עצמה. אני מאמין שזה קשור לסוג היצירה והבמאי. כל מקרה לגופו, זו לא תשובה שיש לה שחור או לבן".

***

טוב, לסיום, בתור אחר מכוכבי פרפר נחמד המחודש - אתה חייב לספר לי את מי אתה אוהב יותר: שבי, נולי או אוזה? 
(צוחק) "אי-אפשר לשאול אותי שאלה כזו, פשוט אי-אפשר".

תגיד פינגי, הוא ממילא לא משתתף בפרקים החדשים. 
"כן אה? לא, אבל שמעי, אחד הדברים הכי מקסימים בפרפר נחמד זה שבאמת כל אחת מהדמויות מוציאה ממני משהו אחר. זה הכי מרגש והופך את זה לחוויה אמיתית. לכל אחת מהבובות יש את האופי שלה שבאמת מוציא ממני צדדים אחרים, ואני מאוד אוהב את זה".

ההצגות הבאות של השנה היפה בחיי בתיאטרון הבימה: 20.10 | 21.10 | 22.10 | 23.10