"נשארתי ילד בתודעה של המון אנשים"

עוד שהחל את דרכו בתעשיית הבידור, תם גל מדלג בין דורות. את הפריצה הגדולה עשה בסדרה "החבר'ה הטובים" כשהיה בן 7 בזמן שחבריו לקאסט היו בני 35, ובהמשך, הוא כיכב במשך 4 עונות בסדרה "ראש גדול" כשחבריו לסדרה היו בני נוער. למעשה, עד היום "ראש גדול" ממשיכה לככב בשידורים חוזרים, ודור חדש של ילדים ובני נוער מפגישים את תם בן ה-31 עם אותו ילד כוכב. "לא העליתי בחלומות הכי גדולים שלי ש"ראש גדול" יהפוך לקאלט ברמה כמו שהוא היום. לא חשבתי שיזכרו אותי ברמה הזאת, לא משנה לאן אני מגיע, אם זה מסעדות, חתונות, או בעבר בתור מלצר"

זה מפריע לך?
לא. בתור ילד היה לי לפעמים קצת לא פשוט להתמודד עם כל הדבר, היו עוצרים אותי ברחוב לחתימות, ובתור ילד זה היה קצת מלחיץ. אבל היום זה כיף גדול. מה שהזוי ב"ראש גדול" זה מה שהשידורים החוזרים יצרו - דורות של ילדים שלא היו אז בתכנון בכלל, ופתאום מדביקים את הפערים. לימדתי בכיתה ו' והילדים לא נרגעים מזה, הם לא מבינים איך יכול להיות שאתה לא בן 10. זה מרגיש שנשארתי קצת ילד בתודעה של המון אנשים.

כתבות נוספות

• "מצד אחד אני יודעת שאני ראויה, מצד שני זה כל פעם מפתיע אותי מחדש" | יעלי רוזנבליט בריאיון
• הרשת דואגת: לאן נעלמה בריטני ספירס?
• "לא ניסיתי להיות פורצת דרך אבל הכתירו אותי ככזאת" | נעמה קסרי בריאיון

התפקיד המשמעותי הראשון שלו היה בתור נתי לוי בסדרה "החבר'ה הטובים" שיצרו ליאורה קמינצקי וליאורה פרידמן בכיכובם של אביטל עוז, גיא אריאלי, רותם אבוהב, ניר שרעבי, נטע גרטי, אריק משעלי ועוד. סדרת הדרמה ששודרה מ-1999 עד 2002, עסקה בסיפורם של נערים מתבגרים בני מעמד חברתי בינינו-נמוך מראשון לציון. הסדרה הציפה נושאים שאז היו פורצי דרך בתחום סדרות הנוער - משברי גיל ההתבגרות, סמים, אלימות ועוד.

"היו עוד כמה דברים, כולל איזו פרסומת גנוזה לשניצל תירס בזמנו. אבל "החבר'ה הטובים" הייתה הפריצה, היא מאוד הצליחה, אם אנשים בגילאי 35 ומעלה מזהים אותי, אז הם מזהים אותי משם. זו הייתה סדרה מטורפת, אני לא חושב שיש סדרות נוער שהתקרבו לרמה הזאת בניינטיז, ודיברו על נושאים כמו אונס וסמים. היה איזה פרק, כשהייתי ילד בן 7-8, שהדמויות בסדרה השתמשו בי כדי להעביר סמים בשכונה, ולא הבנתי את המשמעויות אז. זה היה מאוד קשוח".

.

גם במונחים של היום, גיל 7 זה מאוד צעיר. זה לא היה לך מוקדם מידי?

תודה לאל תמיד הייתי מוקף בצוותים מאוד מכילים ותומכים, הרבה עדינות ורגישות. אז הצליחו לתווך לי את האירוע, שאני עושה משהו שלא צריך לעשות, והסבירו למה כועסים עליי כשהדמות עושה את זה, ומה המשמעות של הסצינה. אני יכול להיות שזה מאוד מבגר, אבל תמיד היה איתי מישהו על הסט לשמור עלי, בין אם זה משפחה, או שאר האנשים על הסט.

כניסה לתחום הזה בגיל כל כך מוקדם לפעמים יכולה להיות בעיתית. אתה שומע על אנשים כמו בריטני ספירס ואומנים אחרים שנכנסו לתעשיית הבידור בגילאי מאוד מוקדמים, שבהמשך הסתבכו.

גם לי 2007 הייתה שנה לא פשוטה (צוחק). אף פעם לא דחפו אותי כשלא רציתי. הייתי ילד קלאסי שמשנן קלטות, ומציג בבית, ופתאום זה מתחיל לקרות. הכל היה עם מעטפת מאוד תומכת. אבל אני בהחלט יכול להגיד שזה מאוד ביגר אותי. זה נתן לי המון ערך מוסף והצלחתי לקחת מזה דברים טובים.

איך מתמודדים עם התעשייה בגיל הזה?

אמא שלי בהחלט הייתה נוכחת המון. גם על סטים, וגם בכללי. עבדתי המון, זה היה די מטורף, ימי צילום, ואודישנים ותוך כדי הדבר הזה גם להיות ילד - היה חשוב לא להתחרפן מזה ועל זה תמיד שמרנו. לא נתתי לזה להרוס לי את הלימודים ואת חיי החברה שחשוב שיהיה לך בגיל הזה. בתור ילד מאוד חששתי שיסתכלו עליי ויגידו 'מה הוא מרים את האף ומשתחצן'. אז בקושי שיתפתי בדברים האלו. היה לי חשוב להרגיש כמו כולם.

אז הג'וק של עולם המשחק, לא בא מהמשפחה?

לא לא. תכלס אתה בא עם זה לעולם, עם הג'וק הזה, עם השריטה הזו. זה מלווה אותך. ככל שאתה מזין את "המפלצת" אתה יותר חושק, והרעב נפתח. לא עוצרים. אבל אני לא זוכר איזו עייפות בתור ילד, החלום הוא תמיד להמשיך את הדרך וללמוד ולחוות. היה לי הרבה מזל שעבדתי כל כך הרבה בתור ילד.

ואם הילד/ה שלך היו אומרים לך שהם רוצים להיות שחקנים?

זו שאלה קשה. באינסטינקט אני אעדיף לילדים שלי מקצוע עם יותר יציבות ובטחון, אבל אני מתאר לעצמי שאם הבן או הבת יגידו לי שזה החלום וזאת ההגשמה - אין איך להתווכח עם זה, ולא צריך גם. אני אומר את זה גם לאנשים שאני פוגש והילדים שלהם מאוד רוצים להיכנס לתחום. יצא לי להיות מורה לדרמה במשך שנה בתקופת הקורונה, כך שפגשתי ילדים - מי שבאמת יש לו את האש לעשות את זה, שיעשה את זה. אין שום טעם לכבות את זה. זה עולם מאוד לא פשוט ולא מובן מאליו, וצריך לקחת את זה בחשבון.

במציאות של ימינו, כל אחד יכול להיות פתאום מפורסם, ויש לא מעט אושיות רשת וטיקטוקרים שעוברים מהנייד לטלוויזיה ולקולנוע. ובמקביל יש קולות שצפים על כך שהם "לוקחים" את העבודה של שחקנים שלמדו. מה דעתך על המעבר בין הפלטפורמות?

כללי המשחק השתנו. יש אנשים שעושים את המסלול של לימודים ופורצים אח"כ, או לא פורצים. וכן, לאנשים שהם זרים לפלטפורמות האלה זה יכול לה יראות כמו קיצור דרך, אבל צריך להבין שזה גם עבודה. אני רואה את כמות ההשקעה שצריך כדי להגיע למקומות האלו וזה מאוד מוערך. תמיד האמנתי שמי שמספיק מוכשר, ויש לו את מה שצריך - זה פותח לו את הדלת. אם באמת אתה נועדת וקורצת מחומר, יודע לייצר תוכן ולהעביר מוצר שמעניין אנשים, רלוונטי ומסקרן - אז עוף על זה. מי שצריך לפרוץ - פורץ.

עם בגרותו, ועם רזומה מרשים וניסיון לא מבוטל בטלוויזיה במיוחד לגילו, אחרי הצבא תם למד משחק בבית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים: "היה לי חשוב לעשות שירות משמעותי ורציני בלי דברים ברקע, אז לקחתי סיכון מסוים, כי הייתי במומנטום גדול עד הצבא, וזה קשה ליצור אותו מחדש אח"כ, במיוחד כשאתה מחליף משבצת ואתה לא כבר הילד שהיית, אתה בן 20 פלוס, ונכנס לבריכה יותר גדולה.

היו לך רגעים שרצית לפרוש?

היו ימים קשים, ואני מניח שעוד יהיו, אבל זה חלק מהמסע שלקחתי על עצמי, ויש לי זכות מאוד גדולה להיות במקצוע הזה.

בלימודי משחק מלמדים או נותנים לכם כלים להתמודד עם האופציה שתהפכו לשם מאוד מוכר בישראל? מלמדים אתכם להתמודד עם פרסום?

לא. אני מאמין שזה שיעור מאוד חשוב, במיוחד בדור של היום דווקא, כי באותה תקופה לא הייתה מודעות כל כך. לא היה מצב שלא הצלחתי ללכת ברחוב, אבל היום כוכבים נוסקים כמו מטאורים. אז כן, זה חסר. אבל זה תלוי באדם עצמו וכמה שהוא מאוזן, כמה הוא עטוף, וכמה יש סביבו אנשים שרוצים בטובתו.

דמיינת בגיל 7 שיום אחד תהיה באחת הסדרות המדוברות בישראל, "שעת נעילה", ששודרה בכאן 11?

ממש לא. אני זוכר שחלמתי לטווח קצר. יש לך מחשבות של סדרות גדולות, אבל כל הזמן תהיתי מתי אקבל עוד דבר ועוד דבר. אבל "שעת נעילה" הוא פרויקט אדיר שיש לו גם ערך מוסף הרבה מעבר להכרה והדברים האלו, זה באמת הסיפור של המדינה הזאת. בתור בן לאבא שבמילואים היה ביום כיפור ונלחם ברמת הגולן, אני חוזר למקומות ולדברים שהוא עבר בהם - זה מטורף. אמנם הייתי שיריונר והוא היה צנחן, הייתי מגולח ואני נורא מזכיר אותו, אז פתאום הוא ראה אותי ובשבילו זה היה Overwhelming. זה היה מרגש. היתרון הגדול בלהיות שחקן ולהיכנס לתוך גלגולי חיים שלא שלך, ולחוות את זה מנקודת מבט של אנשים שאתה אוסף - זה מטורף.

לא כל שחקן מקבל הזדמנות כזאת להיות חלק מאחת ההפקות הגדולות בישראל.

לגמרי. זכיתי להיות חלק מתהליך בזווית אחת מאוד ספציפית, אבל גם החוויה של לתפעל סט כזה, והאווירה, ובעיקר התגייסות מאוד גדולה של כל הצוות כדי שיצא על הצד הטוב ביותר. ירון זילברמן במאי ענק ורגיש ואנושי, ועם כל הלחצים של לנהל סט, שכל דקה זה כסף, ובכל זאת כל אחד קיבל את המקום שלו. נדבקנו באנרגיה הזאת. אני אסיר תודה שהייתי חלק ממנו.

בין כל הפרויקטים בטלוויזיה, תם גל הצטרף לקבוצת הצעירים של תיאטרון הקאמרי - יוזמה של התיאטרון התל אביבי בשיתוף מפעל הפיס להביא כוחות ויוצרים חדשים למרכז הבמה, יחד עם יעלי רוזנבליט, חן גרטי, דור הררי, תום חודורוב, אוריה יבלונובסקי, אור לומברוזו, רוני נתנאל ומאיה קורן.

"עשינו הרבה אודישנים. המון שחקנים טובים ומוכשרים ניגשו לאודישנים, ואני חייב להגיד שמקצועית זה הדבר הכי טוב שקרה לי. גם הטיימינג של זה, באמצע הקורונה שמעתי על היוזמה הזאת, ופתאום מקבלים הזדמנות עצומה. התחלנו לעבוד בתקופה שלא יודעים מה יהיה, והתאטרון ריק. אתה פוגש אנשים מדהימים שכבר הפכנו למשפחה, בלי אגו -פשוט נהנים מהעבודה ביחד וצומחים ביחד. התחלנו לעבוד על "רינגו" (ההפקה הראשונה של קבוצת הצעירים שכתב ירון אדלשטיין בבימויו של עמית אפטה - ד.א). כולם נהנים ומעריכים. ואתה אומר לעצמך 'וואלה זו העבודה שלי'".

הקבוצה של הצעירים שמה לעצמה כמטרה להחזיר את הצעירים לתיאטרון?

חד משמעית. זו הייתה הסיבה העיקרית שלשמה החליטו להקים את הקבוצה. אנשי הקאמרי הבינו שיש פה שכבת אוכלוסייה שיש לה תפיסה מיושנת של תיאטרון, וצריך להוכיח להם שיש מעבר לנטפליקס, יש חיי תרבות שאתם חייבים להיות חלק ממנה. בשביל זה אתה חייב להביא שחקנים צעירים, יוצרים צעירים, כותבים, במאים, מעצבי תפאורה, מעצבי תלבושות, תאורה, כולם - דם חדש בתאטרון, כדי שבאמת הקהל שמדיר את רגליו מהתיאטרון יגיע. היו הרבה סימני שאלה, אבל "רינגו" התפוצץ לדוגמא. אנחנו שנה וחצי אחרי הבכורה, מעל 100 הצגות, אולמות מפוצצים. אתה לא יכול לבקש יותר מזה.

[brightcove_iframe video_id='entertainment-celebs-news-part-05-external' autoplay='0' credit='באדיבות תיאטרון הקאמרי | צילום יותם מונק' desc='ההצגה טרמפולינה - צעירי הקאמרי' poster='https://media.reshet.tv/image/upload/t_app_16x9/v1671717239/uploads/2022/903371014.png' kid='1_leyph46i' duration='']

אז אחרי "רינגו" ו"שלום לך ארץ", הגיעה תורה של "טרמפולינה", שהצגת הבכורה תיערך בשישי הקרוב ה-23.12. ספר לנו קצת עליה.

הדבר הכי מטורף שקרה לי הטרמפולינה הזאת. זאת קומדיה מטורפת לחלוטין שכתב אותה מתן גורן ומביימת אלה ניקוליבסקי. ההצגה מספרת על יפעת וינון, שני חברי ילדות שהחלום שלהם מכיתה ג' הוא להביא מדליה לישראל בענף הטרמפולינה. זה ענף לא מוכר ופופולארי בארץ, אבל הם ננעלו על הטרמפולינה, והם לא התקדמו מאז. היום הם בני 30, וההצגה מתחילה בכשלון חרוץ של עוד תחרות שהולכת לפח והם בצומת וזה מלחיץ אותם. ואז הם מחליטים לעשות ALL IN, וללכת על החלום הזה עד הסוף. זה מלווה בהמון קלישאות ספורטיביות, אווירה של קומדיה רומנטית, דמויות הזויות כמו הרוח של יעל ארד. הכל מאוד מצחיק - לא יכולתי לבקש תפקיד שיותר יקר לליבי.

איך התחברת לדמות?

אני חווה את התפקיד הזה ולומד אותו, נכנס לעומקים של האדם הזה שזה הכל או כלום מבחינתו. יש בינון את הילד הזה שחולם בגדול ולא רוצה לוותר על החלום הזה, לא משנה אילו קשיים עומדים לו בדרך.

אתה מאמין במנטרה הזו שעדיף לקחת סיכונים מאשר לחיות חיים בינוניים, כמו שההצגה אומרת?

לגמרי. מי שלא מסתכן בחיים, מסתכן בחיים בינוניים זה משפט שחוזר המון בהצגה הזאת. כן, אם אני מסתכל על זה ומודע לקשיים ולאתגרים, אבל יש רצון מאוד גדול לצאת למסע ולהבין מי אתה דרך מה שאתה נתקל בו - אז זה לגמרי שווה את זה. זה עדיף מאשר לשבת בבית ולפחד לעשות את הצעד. היו ימים לא פשוטים עם המקצוע הזה, אבל אני לא מתחרט על כלום.

אפרופו יעד עד גיל 30. לא מזמן חגגת 30, יש משהו שהבטחת לעצמך להשיג עד 30?

תפקיד ראשי בתאטרון כמו הקאמרי בהחלט היה יעד נחשק מאוד, ואמנם השגתי בגיל 31.5, לא צריך להתקטנן, אבל זה קורה.

אז אשאל אותך את אחת השאלות הקשות שאשאל - טלוויזיה או תיאטרון?

אגיד את האמת. באופן אישי אני מרגיש שלא מיציתי 50 אחוז אפילו מהפוטנציאל שלי בטלוויזיה, אבל אני יכול להגיד שאם הייתי צריך לבחור את מה אני אוהב יותר לעשות - יש משהו בתיאטרון שאין לו תחליף. מה שזה עושה לך בגוף, דפיקות הלב, האינטראקציה עם הקהל, לשמוע אותו ולהרגיש אותו באולם - זה אקסטרים מבחינתי. זה משהו אחר ואני אסיר תודה שזאת העבודה שלי. בטלוויזיה זו אומנות אחרת. יש המון נתונים וזוויות. כשחקן אני מרגיש שיש עליך יותר אחריות בתור שחקן תיאטרון. הגוף שלך, הקול שלך.

אי אפשר להציל אותך אם אמרת משהו לא נכון. אין עוד שוט לקחת.

למשל. אני זוכר שבכיתה ח' שיחקתי בתיאטרון בית לסין בהצגה "יומנים" וזה היה בנוי ממונולוגים שנקטעים לפי קיו של תאורה וטקסט והכל. אפרת בוימולד השחקנית הנפלאה והנהדר ששיחקה את אחותי - היה לי בלאק בפעם הראשונה. אין מי שיצעק קאט, אין מי שיגיד שהכל בסדר, בוא נעשה עוד אחד. אתה צריך להתמודד. זה מאוד מחשל.

ומה עשית?

נתקעתי כמה שניות. היא נתנה איזה שתי שורות מהמונולוג שלה, אז החליפו מהר את התאורה, ואז התאפסתי על עצמי והצלחתי לצאת מזה. היא ממש הצילה אותי. זה שיעור גדול. בתור ילד אתה לא מבין את המשמעות של "להיות ברגע" - זה היה שיעור קריטי בריכוז ולחוות את הרגע ממש כדי שהדברים האלו לא יקרו. לפעמים אתה אומר שאתה מכיר את הטקסט הזה כל כך טוב, קדימה ואחורה, שאני אסתדר. יש משהו מאוד חי בזה, זה חד פעמי, כל הצגה לא באמת דומה לשניה. זה מרתק.

אני שם לב לאורך כל הקריירה שלך יש מוטיב של "זמן" וגיל. יש סרטון ויראלי בטיקטוק בו רואים את השופטת ג'ודי שאומרת שאם לא מצליחים בגיל 20, אתה יכול להצליח בגיל 30, או ב-40, או ב-50 וכן הלאה. זה אף פעם לא מאוחר. מסכים?

זה מצחיק כי זה גם משפט שחוזר בהצגה "זה אף פעם לא מאוחר מידי להיות מי שיכולת להיות", וזה נכון. אבל אני גם אסייג - אני לא חושב שאנשים נועדו לעשות משהו אחד כל החיים. זו אופציה ואם זה הולך אז יופי, אבל אני מרגיש, במיוחד בתקופה האחרונה שאנחנו חיים בה, שלא צריך להגביל את עצמך למסלול אחד ולמקצוע אחד ולנתיב אחד - זה חשוב להתפתחות כבן אדם. ברור לי היום שאני שחקן, אבל זה לא הדבר היחיד שאעשה כל חיי. יש עוד דברים שמעניינים אותי ושארצה להתנסות במהלך החיים.

אז מה היית רוצה להיות בעתיד?

האמת שאני ממש חולה ספורט. זה רק הלך והחמיר בשנים האחרונות. אני קורא, נושם וחי ספורט כל הזמן. הבנתי שתקשורת ספורט זה משהו שמעניין אותי להיכנס אליה. אז אני מאמין שזה גם עולם שאחקור. יש בעיני המון קווים מקבילים בין משחק וספורט שאני מאוד נמשך אליהם. מקווה שיתמזל מזלי להתפתח גם בכיוונים האלו.

אז אם ככה אתה מסכם את 2022, מה נאחל לך ל-2023?

שנמשיך ככה, שנמשיך לעבוד. שדלתות חדשות יפתחו, סיפוק, והמון זמן איכות עם אישתי והמשפחה, שזה מאוד חשוב לי ומאזן אותי. שנמשיך להיות מאושר ולהיות בהכרת תודה בעיקר.

אגב, עוד שאלה חשובה. אתה כותב תם עם ו' או בלי. כי האינטרנט חלוק.

שמע, זו סוגייה שאני בהחלט צריך להכריע לגביה - כל החיים הייתי בלי ו', גם בתעודת הזהות זה תם, כי זו הייתה הכוונה של אמא שלי. אבל תכלס, עם כל הפעמים שאנשים, מורים ונותני שרות שאומרים תם (בפתח), אז די שחררתי ולא מתקן. אבל אני מרשה לעצמי לשאול "אי פעם הכרת מישהו בשם 'תם'?".

"טרמפולינה" מאת מתן גורן. בימוי אלה ניקוליבסקי | תיאטרון הקאמרי. לכרטיסים לחצו כאן