"לא חתמתי על שום חוזה שמחייב אותי להיות בזוגיות ולהקים משפחה בגילי"

כשתלמידי בית ספר למשחק מסיימים את הלימודים הם יוצאים בעיקר אל הלא-נודע. הם לא יודעים מתי, אם בכלל, יגיע התפקיד שעליו הם חולמים כבר שנים. הם יודעים שעוד צפויים להם המון אודישנים, שהם ישמעו הרבה "לא" בדרך ושיכול להיות שיחלפו כמה שנים שהם יהיו על תקן ניצבים עד שתגיע הפריצה וגם את זה, כבר אמרנו, אף אחד לא מבטיח להם.

אבל לא תמיד הכול מסובך ולפעמים יש גם סיפורים אחרים, כמו למשל הסיפור של גל פופולר: עוד לפני שבכלל סיים את הלימודים אצל יורם לוינשטיין הוא קיבל את התפקיד הראשי במחזמר "שיגעון המוזיקה" שהעלה בזמנו תיאטרון הקאמרי. "זה היה ממש באמצע שנה ג', לקראת ההפקה האחרונה שהעלתה הכיתה שלי בלימודים", נזכר פופולר בריאיון לדיגיטל 13. "במקביל לחזרות ביורם, הגיעו האודישנים לשיגעון המוזיקה".

לכתבות נוספות:

• "בהתחלה פחות האמינו בי, עם הזמן הבנתי שזה מנוע עבורי"
• "אני חושב שפספסו אותי בארץ, אבל יש לי תחושה שיגלו אותי מחדש"
• "אמא נפטרה בפתאומיות. מאז יש גוש בבטן שמכביד על הכול"

האודישנים שהכניסו אותך לנעליו של ג'ון טרבולטה בתפקיד טוני מונרו. 
"נכון, לשמחתי באמת קיבלתי את התפקיד הזה שהיה כמו כפפה ליד, כאילו מישהו מלמעלה אמר 'בואו נתפור תפקיד למידות, לאיכויות וליכולות של גל'. זה הגיע, וכשזה הגיע היה רגע של אושר אמיתי. את יודעת, להגיע משנה שלישית בבית ספר למשחק היישר לתפקיד ראשי בתיאטרון זה משהו שכמעט ולא קורה - בטח בתפקיד שאתה באמת מרגיש שנכתב עבורך".

היה בזה גם משהו מלחיץ? בכל זאת, תפקיד ראשון שלך על הבמה - ועוד ראשי. 
"תראי, כשמגיע אליך משהו כזה, הלחץ הוא כבר לא פקטור. הלחץ היה בשלב האודישנים והרצון לדעת שהתפקיד כבר שלי. עברתי כמעט שמונה אודישנים שנפרסו על פני חודשיים, ורק רציתי לדעת שזה שלי. לכן, כשהבמאי גלעד קמחי התקשר לבשר לי שהתקבלתי, זה היה הלם מטורף. פתאום כל החיים משתנים".

"הייתי צריך להודיע בבית הספר שאני לא ממשיך להפקה האחרונה. ברגע שקיבלתי את התפקיד נכנסתי לחודש של הכשרה. רציתי לחזור לכושר הכי טוב שאפשר ולהגיע לרמה ווקאלית גבוהה, ממש להיכנס לאיזה מחנה אימונים לפני שבכלל אני מתחיל חזרות. אז לא, לא נתתי ללחץ להשפיע עליי. הצבתי לעצמי מטרה שאני מגיע להצגה הראשונה הכי מוכן שאני יכול להיות בשביל שכשאעלה לבמה, אנשים יגידו, 'מה זה הדבר הזה?'".

אני אמרתי. זו הייתה אחת ההצגות המדהימות שראיתי. 
"יש! אז הצלחתי במשימה. זו באמת הייתה המטרה. אמרתי שאם אכנס ללחץ זה לא יתרום לי. ללחץ אין פקטור. בכלל, אני לא בן אדם שממהר להילחץ. הרבה פעמים אני אדיש ולוקח דברים נורא בקלות, אני משתדל להישאר עם רגליים על הקרקע וזה גם מה שנתן לי את האפשרות להגיע רגוע לעבודה על המחזמר. אני חושב שזה גם אחד הדברים שתרם לתוצאה הסופית. אגב, עד היום אנשים פונים אליי באינסטגרם וברחוב, ושואלים אותי מתי ההצגה חוזרת".

אז בוא נענה לכולם במרוכז: מתי היא חוזרת, אם בכלל? 
"ההצגה ירדה בגלל הקורונה, אחרי 160 הצגות שזה לא מעט. כששואלים אותי אני עונה עם לחלוחית בעיניים שהיא לא תחזור, אבל האמת היא שאני שלם עם זה כי סיימנו עם טעם לעוד וזה מהמם. הלוואי שכל ההפקות שלי יהיו ככה".

 

עם כל הל-ל-ל-להקה

 

אז לתפקיד טוני מונרו הוא לא צפוי לחזור בקרוב, אבל בתור אחד שרץ עם שלוש הצגות שונות במקביל - זה לא שחסרה לו עבודה. בין תפקיד במחזמר קברט לתפקיד אחר בהצגה סאלח שבתי, פופולר משחק בשנה האחרונה גם במחזמר הלהקה, שם הוא מגלם את מוטי המפקד.

טריילר הלהקה | באדיבות התיאטרון הארצי מיסודו של סמי לוי

תסלחו לנו אם לא נרחיב במילים על "הלהקה" המקורי, הרי ממילא אין צורך וגם איך מסכמים לכדי פסקה את אחד מסרטי הקולנוע הישראליים המצליחים שנעשו פה? 44 שנים אחרי שיצא, הסרט של אבי נשר עדיין משודר בכל יום עצמאות על המסך או גם בסתם יום של חול. אולי אלו השירים שאף פעם לא נמאס לשמוע, אולי ההווי הצבאי המשעשע או בסך הכול התרפקות על העבר, אבל גם בצפייה ה-30 הסרט עדיין מהנה כמו בפעם הראשונה.

"הסרט של אבי נשר הוא קלאסיקה", אומר פופולר, "אני גם לומד את זה מהקהל. למרות שהוא ראה את הסרט הזה כל כך הרבה פעמים, הוא מגיע אלינו ורואה אותו שוב - רק שהפעם כהצגה - וזה עדיין מרגש אותו. לפעמים אנחנו שומעים אנשים בקהל משלימים משפטים שהם מכירים מהסרט".

זה אחד הסרטים האהובים עליי ועל המשפחה שלי, אבל לא צפינו במחזמר.
"למה?"

כי אצלי בבית טוענים שבקלאסיקה לא נוגעים. 
"תראי, אני חושב שנשארנו מאוד נאמנים לקלאסיקה, לא באמת חרגנו ממה שהקהל מכיר. הקהל גם מדבר בעד עצמו. כשאתה רואה קהל שלם קם על הרגליים בסוף כל הצגה, כנראה שהקלאסיקה עדיין הייתה שם בשבילו, כנראה שההצגה עשתה את העבודה שהסרט עשה וזה לא הרגיש לקהל שהוא קיבל איזשהו תוצר שונה מדי ממה שהוא מכיר מהסרט".

עדכנתם את העלילה ל-2022? 
"אני לא יודע אם זה בהכרח עדכון כמו שזה לנסות לייצר עיבוד חדשני לסרט. עשינו כל מיני שינויים אבל גם שמרנו על דברים מהמקור. לצורך העניין, הטרדות מיניות, יציאה מהארון וחזרה בשאלה אלו דברים שמונחים על השולחן. אנחנו משחקים אותם על הבמה של 78', אבל הם לגמרי מקבלים תוקף גם ב-2022. אלו נושאים שלא נעלמו והם מקבלים במה וייצוג מכבד. זה חשוב.

"אני לא יודע אם זה היה במכוון, אבל יש פה כוח נשי מאוד גדול. קחי למשל את מיקי. היא אישה מאוד חזקה שעומדת על שלה. בסרט היא שפכה לבן על אביב וזה מעיד על משהו. אצלנו, הכניסו גם עניין של הפרעות אכילה. יפצ'וק כל הזמן סופגת הערות על הגוף שלה עד שהיא לא מוכנה יותר לתת לזה יד. הכוח הנשי במחזמר מקבל הרבה מקום, ואת יכולה לשמוע פתאום מחיאות כפיים של רוב הנשים בקהל. הן ישר מתגייסות - עוד לפני הגברים - ויש משהו יפה ולראות איפה היינו ואיפה אנחנו היום".

יש עוד משהו ששיניתם? בכל זאת מדובר בעיבוד מסרט קולנוע להצגה בימתית. 
"כשעושים אינטרפרטציה לסרט בגרסה בימתית, אין הרבה ברירות אלא טיפה לשנות את הקונספט מהסיבה הפשוטה שזו לא אותה פלטפורמה. לעלות על במה או להיות מאחורי מצלמה אלו שתי פלטפורומות שונות ואתה צריך לדעת להנגיש את זה לקהל בצורה המתאימה לו".

תן לי דוגמה.
"אם בסרט הלהקה עמדה בבסיס וכולם שרו את 'אילו ציפורים' בצורה מאוד קטנה ומינימלית - לעשות את זה על במה לא בהכרח יחזיק הצגה של שעתיים. לכן, ה'שואו' הוא חלק בלתי נפרד מזה. השירים הופכים להיות נאמברים ולא רק העמדות, כך שיש ביצועים שאנחנו רוקדים בהם ויש שפחות. במקרה הזה - או בכלל במחזות זמר, זה רק מוסיף.

"יצא לי לגעת בהרבה קלאסיקות, גם סלאח שבאתי וגם שיגעון המוזיקה אלו קלאסיקות ואנשים יכולים להגיד שאסור לגעת בהן, אבל כשעיבדנו אותן לגרסה הבימתית זה הוכיח את עצמו. בסופו של דבר הקהל מדבר ואנחנו במקום מדהים. חמסה חמסה".

את מוטי מפקד הלהקה גילם בסרט המקורי דבל'ה גליקמן, ואת נועה החיילת החדשה בלהקה שיחקה אז דפנה ארמוני. בעיבוד הבימתי אותו יצר אורן יעקובי המחזאי, הדמות של מוטי קיבלה מעט יותר נפח. גם כאן הוא מפקד הלהקה, גם הפעם הוא רוצה את נועה שלנעליה נכנסה ענבל ביבי. "מוטי מתאהב בה ועושה הכול כדי להגיע אליה גם כשהיא אומרת לו לא. הוא עוזר לה וכשהיא עוברת הטרדה מינית אז הוא עוצר את זה ומגן עליה. מוטי הוא בחור ארצישראלי כזה, הבחורים של ארץ ישראל היפה של פעם".

מלח הארץ. 
"כן, כזה. הוא מעביר לחברי הלהקה מור"קים ותמיד דואג להסביר להם איפה הם נמצאים. הוא מאוד אוהב את ארץ ישראל, מאוד נאמן למדינה ולוקח ברצינות את התפקיד שלו. אומנם הוא בלהקה צבאית אבל מבחינתו זה צה"ל, זו ישראל, זו המדינה והוא הולך עם זה עד הסוף".

חלק מהקאסט המקורי, בהם טוביה צפיר, גילת אנקורי וששי קשת, צפה בהצגה ואיך לא - התרגש. "הם מאוד אהבו את מה שראו. הייתה להם איזו חזרה לעבר שהעלתה להם חיוך, והאמת שהיה מקסים לראות את הדור הקודם ואת הדור החדש שעושה את אותו הדבר רק מעט שונה, מתאחדים. היה מפגש מרגש ומעניין".

 

"משבר גיל 30? כן, קצת"

 

הוא נולד בירושלים והיה מהילדים האלו שמושיבים את כל המשפחה כדי שיראו אותו מופיע. "ספר הג'ונגל עם תום אבני כנראה עשה לי איזשהו שיגעון", צוחק פופולר. "הייתי חוזר מהגן, עולה על תחתונים אדומים ומציג את המחזמר. אימא שלי הבינה שיש פה חיידק שצריכים לעשות איתו משהו אז בגיל 6 היא רשמה אותי ללהקת ריקוד בבית הספר מחולה. נשאבתי לזה, נשאבתי לבמה, לחוויות, ולמדתי שם 12 שנה. זה היה ממש בית".

ללמוד ריקוד מגיל 6, בירושלים, היה דבר חריג יחסית לסביבה שלך?
"זה לא בהכרח היה רגיל, אבל להגיד לך שנתקלתי ביותר מדי בעיות או בחוויות לא נעימות? אני יכול לספור כאלו אולי על יד אחת. זה התקבל מאוד בטוב. להפך אפילו, ברגעים מסוימים זה מאוד הרים. חוץ מזה, שבתור ילד לא ממש נתתי לדברים מהסוג הזה לגעת בי. ידעתי שאני עושה משהו שאני עומד מאחוריו ונהנה ממנו, ולא באמת היה לי אכפת מה יגידו. כשאתה משדר דבר כזה החוצה, אז באוטומט אנשים מתייחסים אליך בהתאם".

בזמן התיכון, במקביל להופעות בפסטיבלים בארץ ובחו"ל, הוא הרגיש שמשהו חסר. "בתוך תוכי ידעתי שיותר מהכול, אני רוצה לשחק. הצטרפתי למגמת תיאטרון ומשם התחלתי לאט לאט לטפס ולהגיד, 'חבר'ה, אני רוצה להיות שחקן'". בצבא שירת כרקדן מצטיין ומשם המשיך ללימודי משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין.

לאורך הקריירה שלו הוא שיחק בן היתר בסדרות הטלוויזיה "אנחנו במפה", "האחיות המוצלחות שלי", "כיפת ברזל" ו"מלכת היופי של ירושלים". "אנשים יכולים להגיד שדברים הלכו לי בקלות - אבל אני בן אדם של תהליכים, אם זה ללמוד ריקוד במשך 12 שנה ואחר כך עוד 3 שנים של לימודי משחק וסדנאות וקורסים. אני מאוד אוהב ללמוד".

השנה הוא חגג 30 אבל הוא לא סגר את האנגר 11 בשביל זה. "חגגתי עם האנשים הקרובים שלי, המשפחה, בצורה שאני אוהב ובצנוע, בלי יותר מדי מסיבות גדולות ומטורפות וכל הדברים האלה. זה עשור חדש ומעניין, זה להיכנס לתקופה חדשה וקצת מפחידה".

משבר גיל 30?
"קצת. זה גם בא כזה אחרי הקורונה, אחרי ששנה וחצי ישבנו בבית והיה לנו הרבה זמן לחשוב. הייתי כזה, 'רגע', פתאום המספר הזה קפץ לי ואמרתי, 'יכול להיות שגיל 30 הוא גיל קצת מחייב?'. זה העלה בי המון תהיות ומחשבות, אבל לאט לאט הבנתי שזה רק מספר, וכשאתה מתחיל לחזור אחורה ולחשוב מה כבר עשית ואיפה אתה, אתה מבין שאתה במקום טוב. עשית משהו בחיים שלך, בחרת נכון וגם כשטעית למדת. וואי, זה קצת מרגש אותי פתאום לדבר על זה".

זה באמת מרגש. המשברון חלף אחרי כל המחשבות?
"אני לא יודע להגיד לך באחת שהוא חלף, אבל אני נמצא במקום שטוב לי. אני מאושר ושמח על מה שיש לי, ומה שאין לי - כנראה לא צריך להיות שלי. יש לי עוד חיים שלמים לפניי לעשות כל מה שרק ארצה, אז גיל 30 זה לא כזה נורא".

פופולר לא בזוגיות. הנושא הזה, מסתבר, הוא גם מה שהכי מעניין את אלו שמגגלים את שמו. "באמת?", הוא מופתע כשאני מעדכנת אותו בדבר, "וואו, זה מאוד מצחיק! אני לגמרי רווק".

ואיך חיי הרווקות?
"זה קצת מחזיר אותו לשאלה הקודמת על הגיל. אני רווק ואני מקבל את זה. אני לא... אני לא מרגיש שאני במקום לא טוב או שאני צריך להיות בלחץ שאני לא בזוגיות. זה היה חלק מההבנה בתוך המשבר של, 'אוקיי, נכון, אתה בן 30 אבל זה לא בהכרח אומר שאתה צריך להיות בלחץ על בית וילדים וכל מה שצריך לבוא מזה'.

"אין שום חוזה שחתמתי עליו שאני מחויב כבר להיות בזוגיות בגיל הזה ולהקים משפחה ובית. כנראה שזה משהו שעדיין לא היה צריך להגיע אליי, וכשהוא יגיע אני בטוח שהוא יגיע הכי טוב שיש ואני אהיה מאושר. אני לא פוסל את זה, אבל בואי נגיד שאני לא מתעסק בלחפש את זה ואני לא בחרדה מזה. להפך, אני חושב שהחרדה וה'אובר' חיפוש סביב זה רק יוצרים את הפעולה ההפוכה".

מה הכוונה? אתה לא באפליקציות? 
"לא. אני לא שם. אבל אני מתכוון חיפוש מבחינה של דחף. כל הזמן יש דחף לרדוף אחרי זה, לחפש, לרצות את זה נורא ולעשות הכול כדי שהזוגיות תגיע ודווקא ברגעים כאלה, שאתה נורא רוצה משהו ואתה מתנפל עליו בצורה לא חיובית, הדברים פחות מגיעים ואתה מתחיל להסתכל על הדברים השוליים ולא על הדברים שאתה באמת צריך להסתכל עליהם. כשזה צריך להגיע ולהיות שלי זה יגיע, הכול מכתוב".

אתה מרגיש מוכן?
"אני חושב שאני בתקופה כזו שאני צריך רגע לעבור משהו עם זמן, איזה 'תהליך', נקרא לזה, של התבגרות כדי להמשיך הלאה ולפנות מקום לעוד מקום בלב".

אני מניחה שאתה מקבל פניות.
"אני אשקר אם אני אגיד שלא. זה קורה, אני מקבל הודעות באינסטגרם. אנחנו בעידן כזה שהרשת הפכה להיות מקור הדייטים הראשון, אז כן. זה קורה. בואי נגיד שאם את שואלת אותי, אני מאוד אולד-פאשן, הייתי שמח לחזור לימים שאתה יוצא החוצה והדברים קורים מטבעם, לא להתחבא מאחורי מקלדת, אבל אני מעריך גם את זה. יכול להיות שזה דווקא מה שעוזר להרבה אנשים להיפתח ולהרגיש יותר בנוח".

שננצל את הבמה בשביל לגלות מה אתה מחפש?
(צוחק) "אשמור את זה לעצמי הפעם".

טוב, אז לפחות נסיים עם ברכה לשנה החדשה? מה תאחל לעצמך?
"וואו, התקלת אותי. קודם כל, בריאות. באמת. אחרי הקורונה הצלחנו להבין שזה לא מובן מאליו. דבר שני, להיות מאושר. אני חושב שאושר הוא המתכון להשיג כל דבר בחיים, כי כשאתה במקום שלם ומאושר אתה מצליח לזמן לעצמך הכול. אז אם לתמצת לך בשלוש מילים, אאחל לעצמי להיות שלם, בריא ומאושר".