"אני נכנס להתקפים ותולש לעצמי שיערות מרוב לחץ. יש לי OCD באמת"

דברים בלתי אפשריים בסדר עולה:

3. למצוא חנייה ביד אליהו ביום שיש משחק של מכבי.

2. לצאת מדיזנגוף סנטר מבלי להסתבך.

1. להשיג מקום במסעדת OCD.

כן, בשש שנות קיומה, המסעדה המדוברת כבר הספיקה לקטוף את המקום השלישי ברשימת המסעדות הטובות במזרח התיכון, ועל הדרך גם להיכנס לרשימת 200 המומלצות של מדריך OAD הבינלאומי - אבל אפילו השף שמנצח על הכול מתקשה להבין את המרדף בחיפוש אחר כיסא פנוי. "איך משיגים מקום אצלנו? לא משיגים", אומר רז רהב בריאיון לדיגיטל 13, ספק מבודח ספק רציני. "זו רק מסעדה, תפסיקו כבר. מה יש לכם? אנחנו מגישים אוכל - וזה אפילו לא האוכל הכי טעים שיש".

לכתבות נוספות:

• "אתה יכול לצלם שלושה פרויקטים טלוויזיונים בשנה, אבל זה לא מספק מבחינה כלכלית"
• "מקצוע המשחק קצת נשחק בישראל, הוא לא תמיד נתפס כמקצוע"
• "לא חתמתי על שום חוזה שמחייב אותי להיות בזוגיות ולהקים משפחה בגילי"

די נו, אתה לא באמת אומר את זה על המסעדה של עצמך.
"ברור שאני אומר".

אתה לא מבין את האובססיה לרצות לאכול אצלך?
"אני מבין, אבל אני מבין בגלל מה שיש מסביב לזה. יש בזה המון תוכן, אנחנו מסעדה מאוד טובה שיודעת לשקף אג'נדה. אנחנו מסעדה שמובילה תרבות, שבאה להוביל שינוי".

תסביר.
"שאלו אותי פעם, 'מה אם יקחו לך את כל הפרסים?'. התשובה שלי היא שגם אם יקחו לי אותם אני עדיין אהיה המסעדה שגורמת לכל המסעדות סביבה להיות טובות יותר. אני אומר את זה בצורה מאוד צנועה למרות שזה נשמע מאוד לא צנוע. זה לא אומר שאני טוב יותר, זה פשוט אומר שאני תמיד אהיה ללא פשרות ואגרום למי שסביבי שאכפת לו מהתחרות להיות טוב יותר".

"שמעתי פעם על הרצאה שקיימו בכירים במייקרוסופט ובאפל בכנס של קידמה. מסתבר ש-70% מהמרצים של מייקרוסופט דיברו בעיקר על 'איך להיות טובים יותר מאפל', ולעומתם - 100% מהמרצים של אפל דיברו על 'איך לשנות את העולם'. כלומר, מייקרוסופט היו בתחרות לנצח את אפל ואפל היו בתחרות עם עצמם - הם פשוט רצו להציל את העולם. ככה במסעדה. אני לא מסתכל על מסעדות אחרות, אני מסתכל על עצמי ובודק איפה אני יכול לשנות ומה אני יכול להזיז. OCD לא תמיד תהיה המסעדה הכי טובה בכל רגע נתון, אבל היא כן תהיה המסעדה שתגרום לאחרות סביבה להיות טובות יותר".

אז למה אתה מתכוון כשאתה אומר שבאת להוביל שינוי? 
"זה נשמע קיטשי, אבל אני רוצה להיות הלכה למעשה כמו שהייתי רוצה שהעולם יהיה. אני מעביר את זה לעובדים שלי, ואני רוצה להאמין שאנחנו נגרום לבני אדם להיות קצת יותר טובים כי מזה בעצם פתחתי את החברה, מזה הצלחתי. המתודה שלי זה אוכל, אבל אני רוצה שבזכות המסעדות שלי אנשים יהיו טובים יותר ויבינו שלא צריך לצפור כמו בהמות, לא צריך לצרוח על הקופאית או לזרוק את הזבל על הרצפה. אני רק רוצה להראות את האג'נדה שלי ואם אתם רוצים להצטרף - מהמם. אם לא, רק אל תעברו לי בדרך.

"את יודעת? כשאני רואה קורקינט להשכרה נפול על הרצפה אני מרים אותו. אני לא עושה את זה כי אני חמוד. אני עושה את זה כי כרגע קורקינטים נפולים כבר נהיו הנורמה. אם הקורקינטים תמיד יעמדו ואחד יהיה נפול, אולי זה יהיה מוזר בעין לבן אדם הבא שיראה את זה והוא ירים אותו. אני מחזיק לאנשים את הדלת כשהם מאחוריי. זה לא עולה לי כסף, אלה עוד 20 שניות שבהן העלתי לבן אדם חיוך של, 'איזה חמוד הילד הזה'".

"המבקרים שונאים אותי"

וכן, וואי כמה שהילד הזה, שהוא כבר בן 31, חמוד. זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים, ואני לא באמת יודעת מה הוא היה בעברו, אבל כאחד המרואיינים הצנועים והנחמדים שפגשתי - נראה שלא נותר זכר למי שהעיד על עצמו שהיה אדם יהיר עם אקסטרה ביטחון עצמי (ולא, אני לא אומרת את זה רק כי אני רוצה שישמור לי מקום באחת המסעדות שלו).

"היום בדיעבד אני לא יודע להגיד אם הייתי יהיר כמו שהייתי חסר ביטחון", הוא מסביר. "בפנים הייתי מכווצ'ץ' אבל בחוץ יצא לי, 'אני יודע' למרות שלאו דווקא ידעתי. היום כשאני אומר על משהו 'אני יודע', זה אחרי קבלות והבנה שאני באמת יודע על מה אני מדבר. מה גם, שאני אומר את זה על שמינית מהדברים שהייתי אומר את זה עליהם בעבר".

איך קרה השינוי? 
"זו שאלה מתבקשת אבל אני באמת לא יודע מה התשובה. זה המון תהליך עם עצמי ודיבורים עם אשתי, עם השותפים שלי, עם החברים וההורים. ההכוונה של הסביבה שלי, יחד עם המחשבות שלי, הובילו אותי למקום שאני נמצא בו היום".

יכול להיות שהיהירות הייתה בעצם תגובת נגד למבקרים שלא ממש חיבבו אותך בתחילת הדרך?
"היהירות לא הייתה כשפתחתי את המסעדה. להפך, כשפתחתי אותה זה היה אקט של צניעות וביטחון - למרות שילד בן 23 שפותח מסעדה נשמע כמו איזה שוויצר. אבל לא, זה הגיע ממקום של ביטחון במה שאני עושה. אותה יהירות הייתה כשכתבתי ביקורות אוכל באינסטגרם. הייתי זאטוט ודיברתי גדולות. אחרי זה נשמתי עמוק, הבנתי מה הפורטה שלי וחיזקתי אותה. יש פעמים שאני אומר, ולא ממקום מתנשא, שידעתי שיש בי משהו קצת שונה ולכן נלחמתי עליו. זה לא אומר שאני יותר טוב, אבל זה אומר שיש לי משהו קצת שונה ואני חושב שהזמן הוכיח לי שלא כל כך טעיתי".

הזמן (כמעט עשר שנים במקצוע), הרזומה (שכולל בין היתר עבודה במסעדת "פופינה" והתמחות ב-Kitchen Table הלונדונית) ואיך לא - הפרסים: כשהיה בן 26 הוא נכנס לרשימת "הצעירים המבטיחים בישראל" של מגזין פורבס, בהמשך קיבל גם את תואר ה"שף המצטיין" בטקס פרסי המטבח הישראלי ואז הגיעו התארים והדירוגים של ה-OCD שציינו כבר קודם.

אחרי זכייה כלשהי או ביקורת טובה האגו עולה? 
"לא, אם כי זה מאוד משמח. זה נותן אופוריה של 10 דקות אבל בסוף לא הולכים לישון עם הדברים האלה. אחרי הפרסים יש לך כיף של שבוע, שבועיים או שלושה במקסימום וכל מי שאומר אחרת שקרן. אחרי שלושה שבועות אתה מגלה שכל האנשים סביבך שכחו את זה, האורחים שכחו את זה, אני שכחתי את זה. חזרתי לאותה מסעדה שצריכה לעבוד. היא לא יכולה הרי לעבוד על אדים של פרס, היא מגישה אוכל".

איך אתה עם לקוחות שמתלוננים על האוכל? אני בטוחה שיש כאלה למרות ההוקרה והפרסים. 
"זה מקובל. בכל זאת זו ארוחה של כ-15 מנות. את חושבת שכל הביסים טעימים לי באותה מידה? לי, שאני הכנתי את האוכל. התשובה היא חד משמעית לא. בסוף, את מסתכלת על הארוחה כמו סיפור. תחשבי, נניח, שקראת עכשיו את הספר של הארי פוטר. מה, אהבת את כל הפרקים באותה מידה? כנראה שלא. יכול להיות שאהבת את פרק 8 יותר מאשר את פרק 7, אבל בסוף יש כאן ספר שלהם שמעביר סיפור.

"ככה גם בארוחה אצלי. יש מנות שמטרתן לבנות את המנה הבאה. למשל, מנה אחת יכולה להיות קצת חמוצה כי המנה הבאה שאחריה היא מאוד חלבית ואת חייבת שמשהו בפה שלך יכין אותך אליה. אלה דברים שחייבים לקחת בחשבון. חוץ מזה, זה ממש בסדר שלא כולם יתחברו לכל המנות. כן, גם מנות שאני עומד מאחוריהן והרוב עפים עליהן. יכול להיות שלמישהו זה לא יפגע בטעם בתוך ארוחה של כמה מנות. זה ממש בסדר".

ובכל זאת, אתה נעלב כשדבר כזה קורה? 
"אני אגיד לך שלא וזה יהיה שקר. ברור שכן. אני מבין את זה, אני קצת נעלב עם עצמי כי זה אגו. זה שלי, אבל זה לא מרגש אותי".

ואיך אתה עם מבקרי מסעדות? 
"הישראלים שונאים אותי. מבקרי אוכל ישראלים לא אוהבים אותי. טוב, חלקם. מצד שני, כל שאר העולם מכניס להם. בסוף, התוצאות מדברות".

אתה מרגיש לפעמים ניצחון אישי של, "הוכחתי לכל המצקצקים, לכל אלו שלא האמינו בי?" 
"תראי, יש דברים שאני יודע על הפוליטיקות שבתוך דירוגי האוכל בארץ שגרמו לי להבין שהדברים האלה לא רלוונטיים. אני תמיד שמח להיכנס לרשימות כאלה, אבל מה קורה? אותם עיתונאים שמדרגים את הרשימות לא מדרגים מסעדה אם הם לא אכלו בה - ולרוב הם באים לאכול בחינם. עכשיו, אני לא מאכיל בחינם כך שעצם זה שאני נכלל ברשימות האלה זה נס".

אתה מסרב להזמין מבקרי מסעדות כי אתה לא מאכיל בחינם, אבל זה לא חלק מהמשחק? 
"זה חלק מהמשחק ואני מעריך אותם. פשוט ברגע האמת, כשאני רואה שמי שזכתה במקום הראשון זו אותה מסעדה שכבר זוכה 12 שנים ברציפות, אני אומר, 'רז, תנשום, זה לא רלוונטי כי מחר בבוקר ישכחו את הדירוג'. מה גם, שהמסעדה שלי מלאה חצי שנה קדימה - אז למי זה משנה?".

 

"אנשים אומרים לי, 'שמור לי מקום לעוד שנתיים'"

אחרי שיפוצים נרחבים, OCD תפתח הערב את שעריה מחדש כשהיא נושאת עימה בשורה משמחת שתקל מעט (אבל ממש מעט) על רשימת ההמתנה הארוכה: 4 מקומות ישיבה חדשים יוותספו לבר, שבכל ערב מארח 46 סועדים בסך הכול. "כן, הוספנו מקומות אבל בניגוד למה שכולם חושבים - זו לא הסיבה שהחלטנו לשפץ. המסעדה בת 7, וכמו כל נכס המקום צריך להתרענן. תשתיות החשמל שלנו פשוט לא עמדו בזה יותר אז החלפנו את הכול, פירקנו את הרצפה וחידשנו".

וחייבים רגע לדבר על ההיסטריה הבאמת-חריגה סביב ההזמנות ל-OCD. השמועות מדברות על יומן מלא חודשים קדימה, וגם מי שלא בהכרח ניסה בעצמו שמע על ההוא שמצא מקום במסעדה של רהב - אבל לשנה הבאה. "אני יכול להבין שלפעמים זה מתסכל העניין עם ההזמנות. בעבר היינו פותחים את המוקד פעם בחודש וכבר באותו היום היינו ממלאים את כל השבועות שאחרי, אז אנשים היו מתבאסים וצריכים להמתין חודש שלם בשביל לנסות שוב. עכשיו אנחנו במתכונת קצת שונה. בכל לילה מחדש אנחנו פותחים הזמנות ליום אחד - בתאריך של עוד ארבעה חודשים ושבועיים קדימה".

מהלך חכם.
"זה גם מגדיל את האפשרויות להשיג מקום וגם מאפשר לי לתכנן את הלו"ז שלי. אם אני פותח את ההזמנות שנה קדימה והכול נתפס, אני לא שולט במסעדה של עצמי. מה אם ארצה לשפץ פתאום? מה אם ארצה לצאת לחופש או להוציא את הטבחים שלי לאכול במחניודה? אני חייב לשלוט בקצב של עצמי. אנשים אומרים לי, 'שמור לי מקום לעוד שנתיים'. מצטער, אבל אני לא פותח מעכשיו את ההרשמה - ולא כי אני רע. זה לטובת הלקוחות, לטובת המוצר ולמען הצוות שצריך חופש פעם בכמה זמן".

אתה חושב שאנשים מגיעים לאכול אצלך כי זה סמל סטטוס? 
"אני מקווה שלא אבל מאמין שכן. תראי, לא באים לכאן הרבה אנשים ברמה הכלכלית שהיית מצפה לראות. רוב מי שמתארחים פה הם אנשים ממעמד בורגני, בינוני-גבוה. אנשים שחוסכים הרבה מאוד כסף בשביל הארוחות האלה. מנגד, יש גם את אותם הייטקיסטים שמרוויחים מלא כסף, אבל זה לא שעשירי ישראל יושבים אצלי. הם לא אוהבים את המוצר. לא מבחינת האוכל, לא יודע - הם הרי לא היו פה - אבל הם לא אוהבים לשבת עם כולם על הבר מבלי שיש להם את החדר שלהם ומבלי שהם יכולים להזמין את הסלט שהם רוצים. אני מחליט מה אוכלים ולא לכולם זה מתחבר. זה מובן. אז לשאלתך, לא כולם באים כסמל סטטוס כי זה לא סמל סטטוס. דבר שני, אם היינו סמל סטטוס אנשים היו באים אלינו פעם אחת ולא חוזרים. ל-OCD יש 65% לקוחות חוזרים וזה מדהים. אז כן סמל, לא סמל - הלקוחות חוזרים מינימום פעמיים בשנה. אני עשיתי את שלי".

אני פונה אליך בשם הדתיים ושומרי הכשרות: מה עם לפתוח מסעדה כשרה? 
"זה לא שאני חושב על לפתוח משהו כשר אבל גם אין לי מחשבות נגד. הבעיה שלי היא הרבנות".

למה?
"ברגע שאני פותח מקום כשר אני מחויב להשתמש בספק מסוים ולקנות חומרים מסוימים. עכשיו, יש כאן מלכוד: בגלל שאני מחויב להשתמש בחומרים האלה הם אוטומטית עולים יותר כסף. במצב כזה - ובדקנו אותו, ארוחה כשרה תעלה 800 שקל לראש, וכל זה בלי ששינינו כלום אלא רק בגלל משגיחי הכשרות, הביקורות, המיסים וחומרי הגלם. אני אומר, וואלה, אני לא רוצה לקחת כל כך הרבה כסף רק בשביל הכשרות. איזו שטות".

מה עם צהר? הם קצת יותר מקלים.
"זו כרגע האפשרות היחידה שלנו וזה דבר שעובר לנו בראש. אני לא פוסל את זה, אבל להגיד לך שמחר אפתח מקום כשר? אני לא יודע".

הלוואי שכן. בינתיים לסוגיה אחרת: למה אתם לא מוכרים משקאות קלים?
(צוחק) "זה הורס את הטעם של הארוחה! וואי, איזה דוש זה נשמע. אבל באמת, זה הורס את הטעם בפה. אתן לך דוגמה. נניח זו תחילת הארוחה ואני מגיש מנה מתוקה שתפתח לך את התיאבון. עכשיו, עבדתי עליה כל כך קשה, דייקתי כדי שהיא תהיה בגוון המתאים - ואת שותה עם זה קולה? לעומת הקולה, שום דבר לא יהיה לך מתוק וכל מה שרציתי לתת לך במנה נהרס. ומה תגידי אחרי הארוחה? שהאוכל פה לא טעים!

"אגב, אם הייתי יכול גם לא הייתי מגיש קפה עם חלב בסוף הארוחה, אבל יש אנשים שזה רגיש אצלם. מה, אחרי ארוחה כל כך ארוכה לשתות קפה עם חלב ב-12 בלילה? תגידו, מה נפל עליכם? אתם תקומו בבוקר עם כאבי בטן ותאשימו אותי! אז קפה עם חלב אנחנו עוד איכשהו מגישים אבל אני עדיין חושב איך להוריד את זה".

 

"אני ישראלי, ציוני, חילוני שרוצה לשנות פה דברים"

נכנסת למטבח בגיל מאור צעיר ואתה כבר המון שנים בתחום. קורה לפעמים שאתה אומר, "אין לי עצבים, אני פורש"?
"קורה לי הרבה פעמים שאני מרגיש קצת מזויף. אני מרגיש, 'איך הגעתי לזה? איך אני כל כך מצליח?'. אני לא מאמין שאני מספיק טוב כדי לעמוד בלחץ הזה. את יודעת? הצרידות שלי היא פסיכוסומטית, אלו יבלות במיתרי הקול. אני לא צרוד כי אני קם מצונן בכל בוקר מחדש. זה לא הקול שלי. אני בצרידות כרונית כבר 3 שנים. אני מדבר לא נכון. יש לי רגשות שנתפסים בגרון ולא מבחירה. זה מהלחץ".

"את רואה את החורים בגבות שלי?", הוא שואל בעודו מצביע עליהן, ואז חושף באומץ: "אני תולש שיערות מרוב לחץ ולא שם לב. אני עושה את זה לעצמי. זו מחלה, יש לי OCD באמת. את כרגע מסתכלת על ה-OCD שלי בגבות. אני נכנס להתקפים. אני יודע שמה שאני עושה זה לא טוב אבל אני לא עומד בזה".

אתה מטפל בזה?
"לא. אין לי זמן".

לפעמים צריכים להניח את העבודה בצד ולדאוג לעצמנו. 
"נכון, ואלה בדיוק המקומת שאני נכנס למחשבות של, 'אני צעיר, הרווחתי את המקום שלי בתחום. אולי די? אולי די עם OCD? המסעדה הזו לוקחת לי המון אנרגיה. אולי אמשיך רק עם תרצה?'. בסוף, אני נושם ואומר, 'לא, זה כל החיים שלי ואני מת על זה, אני כלום בלי זה'. וזה לא משהו שקורה פעם בחודש, זה קורה פעם בשלושה ימים. בסופו של דבר, מה שאני יודע לעשות זה להיות טבח".

יכול להיות שהלחץ הוא גם מההצלחה שהגיעה מאוד מוקדם? לאן עוד יש לשאוף? 
"כשקיבלתי את תואר שף השנה אמרתי שהגעתי לשיא, אבל העולם הוכיח לנו שזה לא היה השיא ולכן אני מאוד אופטימי. זה הרבה בזכות המשפחה שגדלתי בה והחינוך של ההורים שלי. אני תמיד יכול יותר, תמיד יכול עוד ואף פעם לא הגעתי לשיא. לפעמים אני חושב שאם בגיל 31 הגעתי לכאן - אני רק יכול לדמיין מה יהיה בגיל 50. אני מתכוון לעבוד מאוד קשה על זה. חוץ מזה, יש לי גם שיאים אישיים. השיא הבא שאני רוצה לכבוש זה ילדים. זה שיא שאנשים לא יגידו 'וואו'. זה שיא שלי אבל אני לא צריך שהשיאים שלי יהיו כלפי חוץ.

"יש לי חבר שפעם אמר שהוא עובד בשביל מישלן. אחלה, מהמם. עכשיו אני שואל, הגעת לכוכב, ומה? סגרת את המסעדה? אחרי מה המרדף? הרי תמיד יהיה עוד. לכן עבורי, היעד הוא לעולם לא יהיה הפרס אחרת אין לזה תכלית. היעד הוא תרבות, שינוי תפיסתי, חינוך ואוכל טעים - כשאצלי זו גם הדרך. הרי אף אחד לא יגיד שהוא רוצה להפוך לאדם טוב יותר בגלל פורל ברוטב מלפפונים. מה שכן, הגישה שלנו לפורל והסיפור מסביבו היא זו שעוברת לעובדים שלנו, שמעבירים את זה לאורחים ולאורך זמן זה מה שאולי יעשה את השינוי התרבותי, אולי נהיה אנשים קצת יותר נחמדים וזה היעד שלי".

אז אין לך כוונות להגיע גם לחו"ל? 
"חס ושלום. סתם, אולי כן אבל לא נראה לי. אני מדבר איתך על אג'נדה תרבותית מקומית-ישראלית, אז אם אפתח מסעדה בניו-יורק ואנסה לעשות את זה שם, מה הקטע? לשנות את התרבות בניו-יורק? לא, זה לא מעניין. אני ישראלי, ציוני, חילוני וגאה בזה שרוצה לשנות פה דברים. אם אטוס לחו"ל כי אחשוב ששם טוב וכאן רע זה יהיה צבוע. אם כאן לא טוב, בואו נהפוך את זה לטוב. זה ייקח זמן, יזע ודמעות ובשביל זה אנחנו פה".

 

"אני שומע את עצמי ונטרף מזה"

בחודשים האחרונים הוא מופיע על המסך כחלק מצוות השופטים של משחקי השף. זו העונה הראשונה שלו שהוא חלק מהפאנל (והשישית של הפורמט בארץ), ואם זה תלוי בו - יגיעו עוד רבות אחריה: "אני ממש מחכה לצילומים של העונה הבאה, בתקווה שיכניסו אותי לעוד אחת. זה כיף, הפאנל מדהים, נטול אגו, נחמד ונוח. חלקנו הפכנו לחברים מאוד טובים למרות פערי הגיל.

"אהבתי מאוד את משחקי השף עוד לפני שהצטרפתי לתוכנית, אבל האמת היא שהייתי קצת ציני כלפיה. חשבתי, 'טוב נו, השופטים יודעים מי בישל. הם יודעים מי עומד בחדר ההמתנה. זה מבוים'. ואז נכנסתי ואמרתי, 'פאק, לא, זה ממש אמיתי!'".

הופתעת מהמתמודדים שהגיעו? הרמה הקולינרית העונה גבוהה במיוחד.
"ידעתי שיש פה אנשים טובים. שמחתי לראות כמה מהם לא מפחדים לעמוד מול המצלמה ולהתמודד בכזאת תחרות קשה. אני מודה שאני לא יודע אם בעצמי הייתי מסוגל להשתתף במשחקי השף. עם כל הלחץ? בואי. לא כל הטבחים בארץ היו יכולים לעמוד בסיטואציה כזו. יש כאן טבחים חדים, טובים ומקצועיים ונראה שהעתיד של הקולינריה לא רע".

התרגלת כבר לראות את עצמך בטלוויזיה?
"לרוב אני רק שומע את מה ערכו פנימה לתוכנית, ובכל פעם כשאני מדבר אני נכנס מתחת לשמיכה. אני שומע את עצמי ונטרף מזה".

בגלל הקול?
"כן. אני צרוד ולא נעים לי לשמוע את עצמי. אבל חוץ מזה, אני אוהב את רוב מה שאמרתי. אני חושב שיש לי עוד הרבה מה ללמוד כאיש טלוויזיה, בעמידה מול מצלמה ובהעברת המסר שאני רוצה להעביר במסך. אני מבטיח שאשתפשף ככל שאצלם עוד עונות. אני אהיה הרבה יותר טוב בדיוק כמו שאני בכל דבר בחיים שלי. בדיוק כמו שהיום השני במסעדה הוא הרבה יותר טוב מהיום הראשון, והשנה השביעית היא הרבה יותר טובה מהשנה הראשונה".

אתה לא חושב שיש יותר מדי תוכניות בישול? וסליחה מקברינטי רשת, בתקווה שהשאלה לא תצונזר.
"שלא תצונזר, אני רוצה לענות עליה. תוכניות האוכל מבחינתי הן חלון לתרבות, הן אלו ששינו את התפיסה התרבותית שעליה דיברתי. הן הביאו את השיח של הקיימות באוכל, הן הפכו את המקצוע של הבישול לרלוונטי ולגיטימי. לדעתי, אין יותר מדי תוכניות אוכל, אנחנו בסף ההגיוני. מה גם שכל אחת מהן פונה לקהל שונה ומציגה מוצר שונה. 'מאסטר שף' מביאה אוכל יותר ביתי, ב'בואו לאכול איתי' אלו יותר החובבנים ובמשחקי השף יש סופרסטארז".

אם היית שואלת אותך מי המודל לחיקוי שלך במטבח? 
"תראי, התשובה הברורה היא אסף גרניט. אני באמת מעריך אותו ואת איך שהוא עובד. הוא מודל לחיקוי ואני לוקח ממנו עצות כל הזמן. עם זאת, המודל שלי הוא אני של גיל 40. אני מדמיין מי אני רוצה להיות ואת הדמות שאני רוצה לחקות. אני מנסה לדמיין איך רז בן ה-40 יהיה שף מצליח, איש עסקים, הורה מעולה ובן זוג טוב וזה בעצם האדם שאני רוצה לחקות".

 

"אבוא לסרוויס עם מנשא כשהילד עליי"

לפני כשנתיים אימו של רהב נפטרה לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. "אימא הייתה חולה במשך עשר שנים בסרטן השד הגרורתי", הוא מספר. "איבחנו את המחלה באיחור, בין ארבעה חודשים לשנתיים של איחור, אנחנו לא יודעים להגיד בדיוק. יכול להיות שאם היו מוצאים את זה לפני היינו היום בסיטואציה קצת שונה".

מה היא הייתה אומרת על ההצלחה שלך אם היא הייתה כאן היום? 
"היא הייתה מתרגשת עד בכי, ועם זאת אומרת: ידעתי, ברור. היא האמינה בי. ההורים שלי האמינו בי בצורה שאין לתאר. הם לא תמיד אהבו את זה שהייתי טבח - ואני בכלל למדתי משפטים ולא כי רציתי להיות עורך דין. ההורים שלי האמינו שמה שאחליט לעשות אני אצליח בו הכי שאפשר".

והחיים נמשכו, ולפני כשנה הוא נישא לעדי אותה הכיר עוד כשעבד כטבח במסעדת פופינה והיא הייתה מלצרית. בפברואר הם יציינו 8 שנות היכרות. "בדיוק חזרנו מתאילנד וזו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שלקחתי חופש של יותר משלושה ימים. היינו שם במשך 24 ימים, חגגנו יחד גם יום נישואים ראשון וגם ירח דבש באיחור של שנה. זה היה מאוד משעשע וקסום. ברמה הזוגית, אני לא יודע אי-פעם יצא שהיינו יחד שנינו במשך חודש".

חוץ מתקופת הסגרים בקורונה. 
"נכון. בתקופה הזו יצא לנו לגור יחד כי הייתי בבית. זה מצחיק כי אני כאילו לא בבית. ביומיום אני רק ישן שם ואז בקורונה, או בתאילנד, היה חודש שאנחנו פשוט זוג. זה משהו שאנחנו לא רגילים אליו כל כך וזה היה מהמם כי גילינו את הזוגיות מחדש ונהנינו מאוד. הייתי צריך את זה ברמה האישית. חופש אמיתי. למרות שהייתי מחובר לטלפון כי ה-OCD בשיפוצים".

איך באמת מנהלים זוגיות כשהעבודה של אחד מהצדדים היא כל כך אינטנסיבית?
"אני חושב שאת צריכה להפנות את השאלה הזאת לעדי. היא זו שמנהלת את הקשר. היא זו שיוצאת גדולה בסיטואציה הזאת ואני מוקיר תודה. איך מנהלים קשר? זה קשה. המקצוע הזה דורש אבל אני חושב שזה לא רק אצל מי שעובד במטבח. זה קשור לאנשים שרוצים להיות מצוינים, בין אם הם הייטקיסטים או טבחים.

"אנחנו מדברים המון על איך, ומה מפריע, ואיפה וזה המון עניין של תקשורת. לפעמים צריכים לעשות ויתורים גם כדי להחזיק את הקשר. את יודעת, לפעמים עדי צריכה אותי בבית - לא בשביל לעשות משהו אלא פשוט צריכה אותי, שנראה טלוויזיה. פעם בכמה חודשים אני מבין שצריך לעשות את זה. לא תמיד זה עובד לי ושם עדי נכנסת בגדולה שלה ומבינה את הסיטואציה. לפעמים כשהיא צריכה לראות אותי היא פשוט מגיעה למסעדה".

אמרת קודם שהשיא הבא עבורך הוא ילדים. העונה ראינו במשחקי השף המון מתמודדים שעזבו את המטבח כי לא הצליחו לשלב בין המשפחה לעסק. אתה חושב לפעמים איך זה יהיה במקרה שלך? 
"יש לי מחשבות על איך לשלב בין הדברים, אבל אין לי מחשבות על לעזוב את המקצוע בגלל זה בשום צורה. אני רוצה ילדים בשנה וחצי הקרובות אז אני כבר מכין את השטח. אני כבר לא חייב להיות כל הזמן במסעדה, למשל. אני בונה צוותים מאוד חזקים סביבי, בונה את הבית - אבל מקסימום אבוא לסרוויס עם מנשא כשהילד עליי".

תגיד, אתה מבשל בבית?
"לא, כלום".

הלם. הסנדלר הולך יחף.
"לא, הוא לא. הסנדלר פשוט יודע מה הוא אוהב - ואוכל בחוץ".

 

משחקי השף, הקרב על מקום בנבחרת, שבת ב-21:30 ברשת 13