"מותר לנו לחשוב אחרת, אבל יש לנו מדינה אחת. אנחנו צריכים לדעת לחיות בה יחד"

רגע אחרי שהכריז על אלית מוסאיוף בתור השורדת האחרונה, גיא זו-ארץ עלה על מטוס ועשה את דרכו לחופשת סקי באלפים הצרפתיים יחד עם יעל ושלושת ילדיהם. "היה מושלם, הנופים משגעים", הוא מספר בריאיון לדיגיטל 13. "עשינו טיול משפחתי אחרי הרבה זמן שלא היה לנו זמן איכות יחד, וזה היה הדבר הכי שמח שיכול להיות אחרי התקופה הסוערת שעברנו".

מי הפגין כישורי גלישה טובים יותר? אתה או יעל? 
"את צריכה לשאול מי מאיתנו הוא מלך הנפילות - ואני חושב שיש לנו מלכה. אבל לזכותה של יעלי ייאמר שזו הפעם הראשונה שהיא עלתה על מגלשי סקי והיא הייתה מדהימה. ביום הראשון היא לא ידעה אם תצליח בכלל וביום האחרון היא כבר גלשה מהר בגובה 3,000 מטר. אבל יעל היא כזאת, היא ג'דאית, היא עשתה בעבר בנג'י וכל מיני דברים מטורפים שאני בחיים לא הייתי עושה".

אז אתה לא טיפוס של אקסטרים. 
"אני טוב בלהנחות אקסטרים. לגבי ביצוע? אנחנו צריכים לדבר על זה".

 

לכתבות נוספות:

• נעמה קסרי: "לא ניסיתי להיות פורצת דרך אבל הכתירו אותי ככזאת"
• גיא רוזן: "חשבתי שאני מוכן להישרדות - אבל שום דבר לא הכין אותי למה שקיבלתי"
• קייסי זפטה: "לא משנה מה אעשה - תמיד יזכירו לי שאני לא שייכת"

"חידון התנ"ך זה רגע מאוד ישראלי לטעמי. אני גאה לקחת בו חלק"

מזל, אם כן, שהפרויקט הבא שלו לא כולל בתוכו פעילות אקסטרימית כזו או אחרת אלא יותר תורה, נביאים וכתובים: חידון התנ"ך העולמי לנוער שישודר כמיטב המסורת ביום העצמאות, אותו ינחה בפעם השנייה בחייו. "תפסת אותי בדיוק משנן פסוקים", הוא צוחק. "אתמול עברתי על הטקסט עם שני אנשי צוות - שהם בעצמם חתני התנ"ך לשעבר - והם אחראים על השאלות. הם תיקנו וסידרו את הדברים, ויחד שייפנו את הטקסט וקראנו אותו שוב ושוב. זו הייתה רק החזרה הראשונה ומעכשיו אתרגל יום-יום. אני מאוד אוהב להיות מדויק ברהיטות של הדבר הזה ואני חושב שזה חלק מהעניין".

כשאתה מקבל לידיך את השאלות בפעם הראשונה, אתה בוחן את עצמך? בודק אם אתה יודע להשיב על חלקן? 
"אין סיכוי בעולם שאדע תשובה לכל שאלה שיש בחידון. עברתי על 60 שאלות ואין לי שום סיכוי לדעת ולו תשובה אחת. את יודעת, אלו שאלות רציניות. אלא אם תהיה שאלה בסגנון 'מי המנהיג שהוציא את בני ישראל ממצרים?', אבל שאר הדברים? לא, זה קשה!".

אני מסכימה. השאלות באמת קשות מאוד - ואומרת את זה דתייה בוגרת החינוך הדתי.
"אלו שאלות לאנשים ששוקדים יום וליל. 'והגית בו יומם ולילה'. אני לא מתיימר, קטונתי".

הגשת בעבר תוכנית בשם "פרשת השבוע" וגם סיפרת שאתה נוהג ללכת לבית הכנסת בשבתות בבוקר. נראה שמאז ומתמיד הייתה לך נגיעה לעולם התורה והמסורת. 
"אני מאוד אוהב את התנ"ך, את התורה ואת היהדות. אני אוהב את החיבור שלי המיוחד, המסורתי הזה, את מה שעם השנים אספתי וסיגלתי לחיי. כשהנחתי את פרשת השבוע הייתי לומד. הייתי קורא לפני הצילומים את הפרשה, קורא פרשנויות ושואל את עצמי שאלות שעניינו אותי כדי שבהמשך אשאל את האורחים שלי. עכשיו, בהכנות לחידון, אני מתעמק בכל מיני נושאים שלא היה לי מושג לגביהם חוץ מלשמוע אותם בשבת מדי פעם".

כילד, הוא מספר, היה צופה בעצמו במשדר כך שלחזור כעת לעמדת המגיש היא סגירת מעגל של ממש: "אני זוכר שהייתי יושב עם אימא שלי בכל שנה מול החידון - וזה לא שהיינו בית דתי. היינו בית חילוני עם זיקה למסורת, אבל עדיין. היה משהו ברגע הזה שבו אתה רואה את כל הנערים והנערות מכל העולם מתאחדים סביב התנ"ך. כל אחד עם המבטא שלו, עם הידע שלו, עם ההיסטריה לקראת החידון וזה רגע מאוד ישראלי לטעמי. אני גאה לקחת בו חלק".

"בפעם הקודמת שהנחתי את החידון, ב-2016, מאוד נהניתי. החיים המשיכו וכשפנו אליי השנה שוב, עניתי שאשמח. חוץ מזה שזה כל כך משמח את אימא שלי. מכל הפרויקטים שעשיתי עד היום, אם תשאלי אותה היא תגיד לך 'כשגיא הנחה את חידון התנ"ך הכי התרגשתי! היה לי נחת, היו לי דמעות בעיניים מההתרגשות'. השנה, הציעו לי את ההנחיה רגע אחרי שאבא שלי נפטר, אז אני זוכר שהתקשרתי לאימא וסיפרתי לה וזה היה עבורה כמו נר באפלה. זה באמת נורא שימח אותה".

המנחה המיתולוגי של החידון, ד"ר אבשלום קור, הנחה אותו במשך 34 שנים. מתכוון לשבור את השיא? 
"אני לא יודע, אני חי את הרגע. בואי נעבור את החידון הזה, פרה פרה. אני אעשה את הכי טוב שאני יכול ומאחל לעצמי לעשות דברים מאתגרים, דברים שאני אוהב ודברים שמשמחים אותי (ובסוגריים: גם את אימא שלי). אבל מה שיהיה יהיה".

 

"הישרדות זו חופשה? ממש לא, זה פרויקט"

אז אולי את השיא של קור יהיה קשה לשבור, אבל כבר 15 שנים ו-12 עונות שהוא מנחה את הישרדות - וזה שיא מכובד כשלעצמו. דורי דורות של שורדים עברו תחת ידיו של זו-ארץ - החל מנעמה קסרי, דרך אסי בוזגלו ועד לגל רובין. הוא הזניק מאות משימות והוביל עשרות של מועצות שבט ביעדים אקזוטיים חובקי עולם: האיים הקריביים, הונדורס ופאלאוון והרשימה נמשכת.

בינינו, לא נמאס לך לפעמים? 
"בחיים לא בא לי הרגש הזה של 'נמאס לי'. הנה, העונה האחרונה הסתיימה לפני פחות מחודש, ואם תגידי לי מחר שאני עולה למטוס לצלם עונה חדשה, אני נועל את נעלי הריצה שלי ורץ לשדה התעופה. הישרדות זה פורמט שאני מאוד אוהב - עם כל המחירים המשפחתיים שהוא גובה: לעזוב, לנסוע לחודשיים, להיפרד מהמשפחה ומהמון רגעים של הילדים ושל האישה שאני אוהב. יחד עם זאת, כפי שאמרתי, זו עבודה שאני מאוד אוהב. אני אוהב להתפתח כי כל עונה היא אחרת, כל עונה דורשת דברים אחרים. אז האם נמאס לי? לא, ממש לא. בלי עין הרע אני מלא תשוקה לדבר הזה".

בוא נבהיר רגע אם למישהו בכלל היה ספק: זו לא חופשה מפנקת באי בודד.
"איזו חופשה? זו ממש לא חופשה. הישרדות זה פרויקט. זה נראה מאוד אקזוטי מהצד, אבל אסור לשכוח שזו המטרה שלנו - שזה ייראה אקזוטי, כך שאם זה באמת נראה כך סימן שאנחנו עושים עבודה טובה. אבל בסוף, אני עובד שם במשך חודשיים, יום-יום, בלי הפסקה. היום שלי מתחיל ברבע לשש בבוקר ומסתיים ב-23 בלילה, ולמחרת שוב פעם אותו דבר. בכלל, בימים של מועצת שבט אני מסיים את היום באחת או בשתיים בלילה, תלוי במועצה.

"זה מין ריטואל יום-יומי סיזיפי ומאוד אינטנסיבי, ואתה חייב להישאב לדבר הזה. לפתוח את הידיים, לחבק את המציאות ולזרום עם כל מה שקורה ועם כל ההתנהלות של הדבר הזה. זה משהו מאוד סוחף. המשימות, השורדים, הכול. אתה הולך עם זה. זה הופך להיות החיים באיזושהי צורה כי זה מה שאנחנו עושים מהבוקר עד הערב. זה סוג של תהליך יצירה".

ציינת קודם את המחירים המשפחתיים שגובה המרחק מהבית. איך יעל והילדים מתמודדים עם העובדה שפעם בשנה אתה נוסע לחודשיים?
"אני חושב שהם למדו את זה עם השנים. זה לא הופך את זה לקל יותר, אבל הם כן למדו את זה עם הזמן. אני שומע לפעמים ריקושטים מהילדים שלי, 'אבא, אולי לא תיסע? אולי שיקחו מנחה אחר?'. אני אומר להם, 'איזה מנחה אחר? מה יש לכם? שקט, שקט!' (צוחק). הם יודעים שאני מאוד אוהב את זה והם גם מאוד גאים בי, הם גאים שאבא שלהם הוא המנחה של הישרדות. אני רואה אותם בהקרנות של הפרקים, למשל. הם מזמינים את החברים שלהם מבית הספר ומהכדורסל, ואז יושבים לי 40 ילדים בסלון וזה כיף. כשאני רואה את הילדים שלי גאים במה שאני עושה אז אני מחפה באיזושהי צורה על החוסר שהם חווים ממני בתקופות הארוכות שאני לא נמצא.

"ועדיין, יש גם ימים קשים. לילד שלי היה משחק ליגה חשוב בכדורסל, המשחק הכי חשוב עבורו. אני - שמלווה אותו ותומך בו - לא הייתי שם. לא הייתי פיזית וגם לא יכולתי לראות את המשחק אונליין כי הפרשי השעות היו קיצוניים מדי. אתה מדבר עם הילד שלך והוא עם דמעות בעיניים, 'אבא, אני חייב שתהיה במשחק, אני לא יודע איך אסתדר בלעדיך, אני צריך אותך'... יש לי עם כל אחד מהילדים רגעים כאלה: הילדה עולה לכיתה א', הילד מסיים את בית הספר... אין מה לעשות. זה חלק מהחיים שלנו. אנחנו לומדים להשתמש ביתרונות ולומדים להתמודד גם עם החסרונות".

לפחות אתה חוזר מהצילומים עם מתנות לכולם?
"אין שום דבר! אני תמיד קונה מזכרות אבל יומיים אחרי הן נשברות או נהרסות. מה שכן, בכל עונה אני מביא לכל אחד מהילדים צדפים מיוחדים והם שומרים אותם במדף מיוחד. בקונקשן בחזרה לארץ אחרי הצילומים, שזה בדרך כלל בשדה התעופה באיסטנבול או במדריד, אני קונה לילדים וליעלי מתנות מהדיוטי פרי. כאילו חזרתי מחו"ל".

טוב, אתה באמת חוזר מחו"ל. אם כי, חו"ל מעט אחר. 
"נכון, זה חו"ל אחר. אני לא מסתובב בשווקים והולך בטיימס סקוור. אני עובד באיזה כפר נידח, בשדות אורז ובאזור נורא עני ומהמם ביופיו".

לפני כחודשיים אביו של גיא, נסים זו-ארץ, הלך לעולמו. "אבא עבר שנה מאוד קשה", מספר גיא. הפרידה טרייה מדי. ניכר שעדיין קשה לו לדבר על אביו בלשון עבר.

"הוא היה חולה במחלה. עשינו לו לפני שנה טיפול מאוד חזק והוא הצליח להתגבר על זה. אבא שלי היה לוחם מאין כמוהו, איש של רוח ושמחה והוא הצליח להתגבר ואפילו חזר לעבוד בגיל 84. הוא עבד כל החיים שלו, היה איש שמאוד אהב להיות חיוני וחרוץ ואני חושב שלמדתי ממנו כמה מהדברים האלה.

"לפני חודשיים הוא לא הרגיש טוב. היה לו כמו שיעול כזה והוא ביקש שאקח אותו לבית חולים. שם, הבנו שהייתה לו דלקת ריאות. אשפזנו אותו ולאט לאט זה הסתבך. בסוף, הוא נפטר מקורונה. המערכת החיסונית של אנשים שעוברים טיפולים היא מאוד חלשה, והקורונה בסוף ניצחה אותו. זה היה לנו במפתיע כי למרות גילו וכל מה שהוא עבר, הוא היה איש מאוד חיוני. הוא היה האור של המשפחה".

איך הוא השפיע על מי שאתה? 
גיא עוצר לרגע. "הוא השפיע מאוד. אבי ליווה אותי כל חיי, עוד כשהייתי כדורסלן. שיחקתי כדורגל מכיתה ג' ואבא היה איתי בכל אימון, בכל משחק. הוא היה מסיע אותי ומחזיר, ואחרי המשחקים היינו הולכים לשוק התקווה לאכול לאפה. החבר הכי טוב. כשהתגייסתי ללהקה צבאית ושיחקתי בתיאטרון הבימה, הוא היה הקהל הכי טוב והגיע כמעט לכל הצגה.

"את בוסתן ספרדי, למשל, הוא ואימא שלי ראו לדעתי משהו כמו 100 פעמים. את המופע שלי עם אח שלי הוא ראה 398 פעמים מתוך 400 הופעות. הוא תמיד היה שם בקהל ומאחורי הקלעים. מגיע לפני ההופעה ודואג, מביא לי אוכל ותמיד עם הברכות שלו. כשהוא ישב שם בקהל ידעת שהוא שם ושהאנרגיה הכי טובה מופנית אליך. הוא היה אבא מאוד פעיל, שותף בקריירה שלי ובחיים שלי".

 

השיר שלו

בשנים האחרונות הוא מזוהה בעיקר עם תוכניות הריאליטי שהוא מנחה, אלא שדרכו של זו-ארץ בשואו-ביז החלה עוד שנים לפני כן, כשחקן בסדרות טלוויזיה ("רמת אביב גימל", "השיר שלנו") ובתיאטרון ("ברנשים וחתיכות", "בוסתן ספרדי", "מרי לו"). ב-2015 הוא אפילו הפך לרגע למשתתף בתוכנית ריאליטי בעצמו, כשהצטרף לנבחרת של "גולסטאר" וזכה בתואר שחקן העונה.

עברו כמה שנים מאז הפעם האחרונה שבה שיחקת בתיאטרון. אתה מתגעגע לפעמים?
"תראי, אני מופיע המון על במות. כבר שמונה שנים שאני מופיע עם אח שלי ב'לאדינו ופיוט מבית אבא', ומזה שנה שאני מציג את 'הפארטייה', שזה מופע-מסיבה אלקטרונית מקפיץ של מוזיקה מזרחית. לגבי התיאטרון, התחלתי משם. למעלה מ-14 שנה, ערב ערב, הייתי על הבמות בעשרות תפקידים והצגות שונות וזה חלק מהחיים שלי. בכל פעם שאני הולך לתיאטרון אני כולי בהתרגשות, ופתאום יש איזו מין קדושה ברגע הזה. אני מאוד אוהב תיאטרון ואני בטוח שאחזור לשם מתישהו. אני מחכה לתפקיד הנכון".

ומה עם סדרות טלוויזיה? 
"גם. אני אוהב לשחק, עושה אודישנים ומכוון לשם אנרגיה. כשזה צריך לקרות זה יקרה".

אתה מודע לזה שהשיר שלנו עדיין קורה? אני בטוחה שמדברים איתך על גבעון כספי.
"בטח! איפה שאני לא הולך אני עדיין חוטף ריקושטים על גבעון התותח, המפחיד והמצחיק. זה תפקיד שנהניתי לעשות. הוא כל כך משוגע ובלתי צפוי, וגם אורי גרוס (במאי הסדרה - מ.ד) נתן לי במה. יכולתי לעשות מה שרציתי ואיך שרציתי. האמת שזה מרגש, עד היום מדברים איתי עליו. לפעמים אני נתקל בשידורים החוזרים וצוחק. 'וואלה? זה אני? אני לא מאמין!'.

"זו הייתה תקופה משוגעת. ידענו שאנחנו עושים משהו מיוחד, מצחיק וטוב. הרגשנו את זה. את יודעת? היו ימי צילום שבסופם הביאו לי לדבר עם ילדים שהיו לחוצים מגבעון כספי. הם לא היו ישנים בלילה והייתי צריך להרגיע אותם. הייתי יושב איתם מחוץ לאולפן ומספר להם על עצמי, שקוראים לי גיא ואני שחקן שקורא טקסט. לאט לאט הייתי מרכך אותם. היו לא מעט ילדים כאלה. היום הם בטח כבר בצבא".

לקרוא לך לאיחוד? היה דיבור על זה.
"קודם שיהיה ואחר כך נדבר, אבל מבחינתי? ברור. אני קופץ ראש".

"לא יודע איך הייתי מתמודד אם מישהו היה בוגד בי. אני איש רגיש"

את האמת, מה דעתך על הזכייה של אלית בגמר הישרדות? היא ספגה המון ביקורת. טענו שהיא לא באמת "לכלכה את הידיים". 
"אני מאוד אוהב את אלית. אני חושב שהיא עשתה עונה מדהימה. היא התחילה מהמקום הכי קשה, נמוך, כאנדרדוג כנגד כל הסיכויים - ושרדה. היא עברה מרגע מרגע, מהדחה להדחה, וידעה בניסיון החיים שלה ובאינטליגנציה הרגשית שהייתה לה להלך פה ולהלך שם, לייצר איזו תמונה אמינה ולא מאיימת על אף אחד.

"בסופו של דבר, הישרדות זה משחק חברתי ממדרגה ראשונה. זה משחק סופר קשה ומטורף, אבל בסוף, כדי שיבחרו בך בתור השורד האחרון, אתה צריך להיות אשף חברתי, לדעת להגיע לכל אדם באיזושהי צורה, לתפוס איתו רגע קטן ולדעת לנטרל כל כעס וקנאה. זו אומנות. אני לא יודע אם זה היה מודע אצל אלית או אצל זוכים אחרים, אבל אתה צריך שיהיה לך את האקסטרה-דבר הזה כדי להצליח לשמור את כולם על אש קטנה מולך. אני חושב שאלית הצליחה בזה".

אתה חושב שהמושבעים צריכים להצביע לשורד שהכי שיחק את המשחק מבחינה אסטרטגית, או למי שהכי פחות עצבן אותם? 
"אני מבין למה את שואלת את השאלה הזאת, אבל אני לא ראיתי שיש תקנון או חוקה של 'איך משחקים את הישרדות'. הדבר הזה לא כתוב כי אי-אפשר לכתוב אותו. הוא תלוי אנשים, תלוי רגשות, תלוי הנשמות שנמצאות על האי. לכן, לכל עונה ולכל מנצח יש את הדרך שלו. לעשות את מה שאלית עשתה זה מבחינתי גם לשחק את המשחק. לגמרי.

"במשחק הזה צריך להיות גמיש, לזרום כמו מים. זו אומנות שאי-אפשר להגדיר ולכן אני לא יכול להגיד לך שהשורד ההוא שיחק את המשחק והשורד ההוא לא. מי החליט איך משחקים אותו? יש עובדות ויש תוצאות בשטח. במקרה הזה, אם אלית נבחרה עם כל כך הרבה קולות - כנראה שהיא עשתה משהו נכון".

בריאיון לגאולה אבן בטרם עליית העונה, הודה זו-ארץ כי הוא עצמו לא היה הולך להישרדות. "זה גדול עליי", טען אז, "אם אני לא אוכל עד 12 אני משתגע" (במאמר מוסגר נאמר שאנחנו כאן בדיגיטל דווקא מאמינים שיש לו את הכלים לצלוח את האתגר). ומה אם בכל זאת היה מסכים לעבור לצד השני ולהפוך לשורד מהמניין? "אני חושב שהייתי יכול להיות שורד טוב", הוא משיב. "לא יודע איך הייתי מתמודד אם מישהו היה בוגד בי. אני איש רגיש ואני חושב שאם הייתי נותן את אמונתי בשורד והוא היה פוגע בי - נראה לי שהייתי מתרסק".

אוקיי, אז אם לא הישרדות - מה עם האח הגדול? לשם היית נכנס כדייר? 
"אני רואה שאת מנסה לקחת את המנחה ולזרוק אותו להשתתף בתוכניות שלו".

בדיוק, אני רוצה שתחוש את השטח בעצמך.
"נראה לי שאני מרגיש אותו מצוין מהבמה בחוץ! האח הגדול זה משחק חברתי כך שכמתמודד אתה צריך 'סנטר' וביטחון במי שאתה. אתה מתמודד שם מול כל כך הרבה אנשים ורגשות ואג'נדות שונות, וצריך לראות איך אתה לא מאבד את עצמך בתוך הדבר הזה. זה מאוד לא פשוט ובעיקר גם מלמד המון על היכולות החברתיות שלך. זה שיעור בלדעת להתמודד עם אנשים שונים. גם בחיים הרי אנחנו צריכים לדעת לעבוד עם אנשים שקשה לנו איתם, ובסוף זה מעין ג'אגלינג של כל היכולות האלה. יש אנשים שהם אלופים בזה ויש אנשים שאת יודעת... פיצוצים".

בקרוב תעלה העונה החדשה של האח הגדול. תן לי סקופ. מה נראה שם?
"אני רק יכול להגיד לך שיש המון ציפייה לעונה הזאת. אני חושב שהעונה האחרונה באמת סחפה את הטלוויזיה ואת העם בישראל, וכמו שבפעם הקודמת היו המון הפתעות וטוויסטים - גם עכשיו, הצוות של האח עובד לילות כימים כבר במשך חודשים ארוכים כדי שהצופה ירותק ממה שיקרה בבית ומהדיירים שייכנסו. יש למה לצפות".

יש לי רעיון: בוא נכניס לבית את נציגי הימין ונציגי השמאל, ונאסור עליהם לצאת משם עד שיגיעו להסכמות על הרפורמה המשפטית. 
"וואו, את צריכה עונה ארוכה בשביל זה. עונה רב שנתית. נשמע כמו רעיון לא רע בכלל שאשמח לראות".

ולהנחות?
"בטח, איזו שאלה?".

כי כל מי שטיפה נוגע ברפורמה - נכווה. לא משנה מה הדעה שלך, ברגע שרק פתחת את הנושא אתה חוטף אש. 
"אני בעד למצוא את שיתוף הפעולה, את היחד. לשמוע את הימין ואת השמאל ולדעת להגיע לאמצע ולראות אחד את השני. אני חושב שלאחרונה אנחנו יותר מדי רואים את הדעה שנמצאת מאחורי האדם ופחות את האדם עצמו. אנחנו צריכים לראות כל אדם כמו שהוא, את הלב שלו, את מי שהוא ומזה להתחיל. אחר כך תמיד אפשר להתווכח. העם היהודי תמיד התווכח בינו לבין עצמו, זה טוב וויכוחים זה חשוב - אבל עדיין צריך לשמור על 'ואהבת לרעך כמוך' ולהיות שם עבור השני".

עצם קיום הריאיון בצאת יום השואה, רק מחזק את דבריו של זו-ארץ שמתעקש שיש למצוא את המאחד ולא את המפלג. "היהודים בשואה עברו את הפשע הכי נתעב בהיסטוריה האנושית ואנחנו שוכחים את זה מהר מדי. תראו מה עשינו בשנות התקומה! אנחנו צריכים לשמור על זה ולהילחם על הדבר הזה גם כשקשה. לא לוותר. לכן אני מעודד אחדות והידברות מעל הכול. מותר לנו לחשוב אחרת ולהרגיש שונה אבל בסופו של דבר יש לנו מדינה אחת. אנחנו צריכים לדעת לחיות בה ביחד".