דור השחקנים הזה הגדיר את הקולנוע המודרני. כעת, הוא נעלם לנו מול העיניים

"הגיבורה שלי והמתנה האמיתית שהייתה לי כאם", ספדה השחקנית זוכת האוסקר לורה דרן ("סיפור נישואים", "פארק היורה") לאימה, השחקנית דיאן לאד, שהלכה לעולמה אמש בגיל 89.

לא כוכבת ענק או שם שגורם לקהל לרוץ בהמוניו לאולם הקולנוע, לאד הביאה למסך בתפקידי האופי שלה מנעד רחב של רגשות לא מפולטרים - מאותנטיות מדבקת כמלצרית בדיינר מקומי בדרמה המצוינת של מרטין סקורסזה, "אליס לא גרה כאן יותר" (1974) ועד אניגמטיות מצמררת כאם שרודפת את ילדתה (דרן) והמאהב שלה (ניקולס קייג') ב"לב פראי" (1990) של דיויד לינץ'.

אין פלא שהייתה לשחקנית היחידה בהיסטוריה שזכתה למועמדות משחק באוסקר על סרט של לינץ', אחת מתוך שלוש המועמדויות שלה לאורך הקריירה  - הראשונה על "אליס" והאחרונה על "שושנת הפרא" (1991), גם כאן לצד בתה. אפילו האקדמיה השמרנית, שלא חיבבה את הסגנון האוונגרדי של הבמאי, לא יכלה להתכחש לכוח של לאד על הצופה, אפילו בתפקיד קטן.

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• תחיית המתים: איך הפרנצ'ייז הנשכח הזה הפך לדבר החם הבא?
• 50 שנים אחרי סופו הטראגי, עדיין לא קם במאי שראה את הסכנה כמוהו
• כל העולם מדבר על זוהרן ממדאני - דווקא אימו היא אגדה אמיתית

אך זה לא הקשר היחידי בין לינץ' ללאד - לכתם של השניים השנה (לינץ' נפטר בינואר האחרון והוא בן 78), לצד כוכבים מזקנים אחרים שעזבו אותנו לאחרונה, משלי דובאל ("הניצוץ") ודונלד סאת'רלנד ("מ.א.ש") ועד קריס קריסטופרסון וטרנס סטאמפ ("תיאורמה"), מריצ'רד צ'מברליין ("ציפורים מתות בסתר") ועד ג'ין הקמן, מאלן דלון ועד קלאודיה קרדינלי, וכמובן רוברט רדפורד ודיאן קיטון, שהלכו לעולמם בחודש שעבר, מסמן מגמת פרידה בעולם הקולנוע.

אלו שעדיין עמנו (ונאחל להם המשך חיים בריאים וארוכים) וכיכבו לצד השמות הנ"ל על המסך הגדול דאז - רובם בעשור התשיעי לחייהם - אנשים כמו ג'ק ניקולסון, דסטין הופמן, וורן בייטי, אליוט גולד, מייקל קיין, ונסה רדגרייב ושות' - התרחקו מאור הזרקורים כבר לפני שנים ועשו לביתם, מתקשים להתמודד עם הוליווד המתועשת של ימינו. על כל רוברט דה נירו, אל פצ'ינו או ג'יין פונדה, שעדיין תופסים את תשומת הלב הציבורית ומתחזקים את הקריירה הענפה שלהם - יש כמה וכמה כוכבים, שהיו לשמות הגדולים ביותר עד לפני כמה עשורים, והיום מקפידים לשמור על אנונימיות מסוימת.

זו למעשה פרידה מכוכבים שהגדירו את הקולנוע (על המסך ומאחוריו) של שנות ה-60 וה-70, זה שעל חורבותיו מתקיים כל סרט בימינו אנו - אבל יותר מכך, זוהי סופה של צורת הכוכבות הישנה, שנדמית כמו זיכרון עתיק.

אבל מה בעצם אומרת הפרידה המתמשכת והעצובה הזו על אמנות הקולנוע? והאם אי פעם נזכה לראות כוכבים שכאלו?

ראשית, ננסה להבין מה עומד מאחורי הדור ההולך והמתמעט הזה. בשנות ה-60, נפרדה הוליווד בהליך הדרגתי מגרסתה הישנה, בה שלטו אולפנים ומפיקים רבי כוח בחזונם של במאים ובפרסונות הציבורות של כוכבי על - ג'ימי סטיוארט, קלארק גייבל, בטי דיוויס, קתרין הפבורן ועוד ועוד - עד לפרט הקטן ביותר בחייהם, כדי שאלו יתאימו לדימוי הנוצץ שנוצר בראשם של המעריצים והמעריצות ברחבי העולם.

כשתרבות הנגד הצעירה החלה לתפוס תאוצה, ולמרוד בערכים השמרניים שהנחילו הדורות הקודמים, להפקות ההוליוודיות היקרות והמפוארות שחלמו על עולם מושלם כבר לא היה מקום. את מקומה של הוליווד הישנה תפסה - למרבה ההפתעה - "הוליווד החדשה", "הגל החדש" של הקולנוע האמריקאי, אם תרצו. חזונם הבוטה וחסר הפשרות של במאי קולנוע צעירים - ביניהם מרטין סקורסזה, פרנסיס פורד קופולה, האל אשבי ("הרולד ומוד"), סטיבן ספילברג ורוברט אלטמן - ניסה לבטא את חוסר היציבות והפרנויה האמריקאית שם בחוץ, מבלי לבחול באמצעים להביע אותם.

מכאן, ששחקנים "מושלמים" מימי העבר כבר לא התאימו לככב בסרטים שעסקו במותו של החלום האמריקאי, וגם לא עניינו מידי את הקהל החדש. אט אט, נכנסו לתמונה דור חדש של כוכבים הוליוודים - מחוספסים, לא בהכרח "יפי תואר", פגומים, פזיזים, שבריריים, נוירוטיים. אלו, שגדלו על ברכי המתודה של גדולי עולם המשחק, כמו מרלון ברנדו וג'יימס דין - שהחצינו את מערבולת הרגשות הפנימית שלהם - לא נוהלו יותר על ידי יח"צנים מחושבים או אולפנים שביקשו להתאים את תדמיתם "לכל המשפחה".

כך נולד "השחקן החופשי" - רשאי להגדיר את עצמו על המסך ומחוצה לו כאוות נפשו, ולטשטש את הגבול בין השניים. גם השחקנים שהתאימו יותר לתפיסה ההוליוודית הקלאסית - "חתיכים" כמו רוברט רדפורד ופול ניומן - מצאו עצמם משחקים עם התדמית שנכפתה עליהם, מייצגים את התעוררותה של אמריקה "התמימה" למציאות האלימה. פצ'ינו "המעורער", ניקולסון "המשוגע", קיטון "האקצנטרית", בייטי "רודף השמלות" - אלו משכו את הקהל לאולמות לא בגלל שמכרו לו חלומות באספמיה, אלא שלראשונה בתולדות הוליווד - היו הם עצמם.

השנים עברו, ורצף כשלונות כלכליים לצד הולדתו של הבלוקבאסטר (מ"מלתעות" ועד "מלחמת הכוכבים") הרגו את "הוליווד החדשה". הסרטים החדשים ביקשו לעסוק בנושאים אוניברסליים הרבה יותר מפעם והכוכבים החדשים, בהתאמה - ארנולד שוורצנגר, ברוס וויליס, טום קרוז, סילבסטר סטאלון, קיאנו ריבס וכו' - לא נמדדו על פי אופי המשחק שלהם או השינוי שעברו, אלא על בסיס הרווחים שהשם שלהם גורף.

בעשורים האחרונים, אפילו אלו הלכו ונכחדו. את המל גיבסון והצ'אק נוריס של העולם החליפו מותגי הענק. הקהל כבר לא נוהר בהמוניו לראות סרט של במאי או שחקן זה או אחר, אלא את הסרט החדש של מארוול, של "מלחמת הכוכבים", של "מרשעת", של "המיניונים". הכוכבים שכן צמחו בהוליווד המודרנית - מטימותי שאלמה ועד סידני סוויני וזנדאיה - מתבקשים לשחק את כללי המשחק החדש: תמיד להיות באור הזרקורים, לככב במדורי הרכילות, לתחזק (רובם ככולם) חשבונות פעילים ברשתות החברתיות ולהתאים את עצמם לפרנצ'ייזים הקיימים. נסו לדמיין את פצ'ינו - שלקח הפוגה של כ-5 שנים בלב תהילתו בשנות ה-80, שולף את אותה ההחלטה כשחקן צעיר בימינו אנו. במילים אחרות, זהו צעד מחסל קריירה.

נכון, כוכבים באו והלכו לאורך כל ההיסטוריה; אופנות באות ומתחלפות כמו גרביים - אבל כאן מדובר ביותר מנוסטלגיה. משהו בדור המסוים הזה, שנעלם לנו מול העיניים, מסמל משהו גדול יותר. זוהי פרידה מאהבה לאמנות ותרבות, מאיכויות אנושיות פשוטות, שספק אם אי פעם יחזרו.