הנס שלהם: חמישה סרטים שכמעט ולא יצאו לפועל

"הקוסם מארץ עוץ" (1939):

כשהעולם עדיין מוקסם מ"מרשעת" ונעליה האדומות של ג'ודי גארלנד נמכרו החודש ב-32.5 מיליון דולר, קשה להאמין איך סרט בן 85 שנה וספר בן 124 שנה עדיין ממשיכים לעורר עניין; עוד יותר קשה להאמין שאותו להיט על-זמני מ-1939 כמעט ולא יצא בכלל לאקרנים. ההפקה היקרה החליפה שלושה במאים שונים, כשהאחרון מביניהם - ויקטור פלמינג - התרכז במקביל בעיקר בעשיית "חלף עם הרוח", אחד הסרטים המצליחים ביותר בכל הזמנים.

המצב על הסט לא היה קל יותר, כשהשחקנים סבלו מצלקות מהבד המחוספס של תלבושותיהם והרעלות מהאיפור שעטו, שהכיל כספית; כך, בין היתר, מרגרט המילטון, הלא היא המכשפה הרעה מהמערב, ספגה כוויות בדרגה 3 כשהאש שהקיפה אותה באחת מהסצנות גרמה לאיפור הירוק על פניה להתלקח ונאלצה להתאושש למעלה מ-3 חודשים בביתה.

"בחזרה לעתיד" (1985):

עוד אחד מהמותגים החזקים ביותר של הוליווד ב-40 השנים האחרונות כמעט ולא ראה אור יום. סיפורו של מרטי מקפליי (מייקל ג'יי. פוקס), החוזר לשנת 1955 ופוגש בהוריו הצעירים, נדחה לא פחות מ-40 פעמים שונות באולפנים שונים. הסיבה העיקרית לכך הייתה התסריט של בוב גייל, שכלל את התאהבותה של אימו הצעירה של מרטי במרטי עצמו, מה שנתפס בעיני מפיקים רבים כ"עידוד לגילוי עריות".

גם שם הסרט הרים גבות אצל רבים, כשמנכ"ל אולפני "יוניברסל" סידני שיינברג - שחשב שהתסריט הוא "בולשיט" - ביקש לשנות את שמו מ"בחזרה לעתיד" ל"איש החלל מפלוטו", בטענה שהשם הקודם ידחה קהלים אפשריים, שכן מרבית סרטי החזרה בזמן דאז נחלו כשלון כלכלי. היחיד שעמד לצידם של גייל והבמאי רוברט זמקיס היה חברם המשותף והמוצלח סטיבן ספילברג, שלקח את הפרויקט תחת חסותו ושלח מכתב קצר לשיינברג בתגובה: "היי סיד, תודה על ההערה המשעשעת שלך, כולנו צחקנו ממנה כאן. המשך כך". השאר היסטוריה.

"פסיכו" (1960):

אחד מסרטיו הגדולים ביותר של מאסטר הקולנוע אלפרד היצ'קוק וככל הנראה סרט האימה הידוע והמכונן ביותר אי פעם היה בראשיתו כאב ראש גדול לבמאי המתח הבריטי. היצ'קוק עשה ימים כלילות בכדי לשכנע את ראשי האולפנים שמותחן פסיכולוגי שכזה יהיה להיט, שמצידם טענו כי ספרו של רוברט בלוך - ממנו עובד הסרט - הוא "דוחה" ו"בלתי ניתן לעיבוד".

אולפני "פארמאונט", אותם הכיר היצ'קוק היטב, מנעו ממנו את התקציב הגדול שקיבל לרוב, מה שאילץ אותו לצלם את הסרט בשחור-לבן. כמו כן, בכדי למשוך מימון, הבמאי הקריב את משכורתו והציע לקחת אחוזים מרווחי הסרט בקופות. מה שנתפס אצל רבים בסביבתו של היצ'קוק כצעד תמוה הפך למעשה לאחת מהחלטותיו המבריקות ביותר, כש"פסיכו" שבר קופות ברחבי העולם.

"מלחמת הכוכבים" (1977):

קשה לדמיין את עשרות בכירי התעשייה שסירבו לתמוך כלכלית באופרת החלל של הבמאי ג'ורג' לוקאס לא בוכים או מתביישים עמוקות ברגע שהקרנות "מלחמת הכוכבים" החלו להזרים אליהן תורים על גבי תורים של צופים באורך רחוב, בקיץ אחד חם ב-1977. עדיין, זו הייתה המציאות עבור אחד מהסרטים המפורסמים ביותר אי פעם במשך לא מעט זמן: אולפני "פוקס המאה ה-20" הודו בפני לוקאס שהם הסכימו לממן את סרטו רק כי אהבו את סרטו הקודם, להיט הנעורים "אמריקן גרפיטי", ולא כי הם מאמינים בתוצר הנוכחי.

גם אחרי וידוי זה, ניסו האולפנים "להוריד את השאלטר" כמה פעמים על ההפקה של לוקאס, שחרג מהתקציב שניתן לו, עד שאחד מבכירי האולפן נעמד לצידו של הבמאי, התעקש שהסרט יושלם והבטיח שיתפטר אם הסרט יכשל בקופות. לוקאס נאלץ להתמודד עם הביקורת מבחוץ לצד הביקורת מבית, כשמרבית הצוות וקאסט השחקנים האמין ש"מלחמת הכוכבים" יהפוך לכישלון מהדהד - בפרט האריסון פורד (האן סולו) ואלק גינס (אובי-וואן קנובי), שביקרו את תסריטו של הבמאי תכופות.

"צעצוע של סיפור" (1995):

נדמה שאין ילד בעולמינו שלא מכיר את דמויותיהם של וודי ו-באז שנות אור, אבל כשג'ון לסיטר, ראש פיקסאר ובמאי הסרט "צעצוע של סיפור" - סרט האנימציה הממוחשבת הראשון באורך מלא - הציע את הרעיון לדיסני, תאגיד הענק לא התרשם במיוחד. גם לאחר שלסיטר ושות' יצרו את הסרט הקצר זוכה האוסקר "Tin Toy" כהדגמה ליכולת של הטכנולוגיה, דיסני ניסתה לסגור את הפקת "צעצוע של סיפור" פעם אחר פעם, כשהיא מבקרת את התסריט תכופות ומאלצת את הגרעין המרכזי של "פיקסאר" לשוב לשכתובים באולפנם הקטן. החבורה לא התייאשה והסרט שינה את פני האנימציה לעד. "גם אם היינו חושבים שזה הסרט המכוער ביותר שאי פעם נעשה, בשלב מסוים כל כך לא אכפת לך כי אתה נשאב לתוך העולם הזה, לסיפור הזה", אמר לימים אנדרו סטנטון ("מוצאים את נמו", "וול-אי"), אחד ממפתחיו המקוריים של "צעצוע של סיפור".