"כיסופים" צולם בעוטף עוד שנים לפני הטבח. קשה לצפות בו עכשיו מבלי להצטמרר

בסרטה הראשון, קרן נחמד חוזרת אל שנות ה-70 ומראה את ההווי של חבורת נערים בקיבוץ כיסופים. הדיאלוגים התמימים על ביטחון וחרדות, לצד התמונות הפסטורליות בין השדות, מקבלים משקל כבד יותר אצל הצופה הישראלי פוסט השבעה באוקטובר - וזה בעיקר עצוב. חבל שהסרט עצמו לא מוביל לשום מקום | ביקורת קולנוע

זמן צפייה: 01:42
2 כוכבים

לאורך השנים, חברי קיבוץ כיסופים התמודדו עם מציאות ביטחונית מורכבת, תוך שהם מפתחים חקלאות משגשגת ומקיימים חיי קהילה תוססים. אלא שבבוקר השבעה באוקטובר, כמו שאר תושבי העוטף, חברי הקיבוץ התעוררו למציאות טראגית, קשה ומאתגרת, אותה הם חיים עד היום: 12 תושבים נרצחו, יחד עם עוד שישה עובדים זרים; תשעה לוחמים נפלו בקרבות; ושלמה מנצור בן ה-86, ממייסדי הקיבוץ, נחטף לעזה ועדיין מוחזק בשבי.

בימים אלו מגיע למסכי הקולנוע הסרט הישראלי החדש "כיסופים", שלוקח אותנו למסע בזמן אל שנות ה-70 העליזות אל קיבוץ יפהפה ומלא חיים. זהו סרטה הראשון של קרן נחמד, המציג סיפור התבגרות של חבורת בני גרעין נח"ל, בחודשים האחרונים של שירותם הצבאי, רגע לפני היציאה אל העולם הגדול. בני הגרעין מלאים בשובבות וחן לצד אחריות ומוסר עבודה, ונסחפים אחרי סיפורי אהבה ותשוקה, נאמנות ובגידה.

הכול טוב ויפה, עד לרגע שבו הם נפגשים עם הפערים המשתנים בתפיסותיהם, ואז החברות שלהם עומדת במבחן.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

"כיסופים" מצליח לשחזר את האווירה המיוחדת של התקופה - מהבגדים והסנדלים, דרך המכוניות הישנות ועד השירים והריקודים, כשהתמימות שאפיינה את שנות ה-70 מורגשת היטב לאורך הסרט בצורה נעימה.

כמו החיים בקיבוץ באותן השנים, גם הסרט מתקדם בקצב איטי, לעיתים איטי מדי, בלי כיוון ברור. העלילה עצמה נראית כמו אוסף של התרחשויות שלא ממש מתחברות לכדי עלילה קוהרנטית מרכזית. יש ניסיון לגעת בכל ההיבטים של חיי הקיבוץ: אהבות ראשונות, תשוקות שמתעוררות, חברויות שמתהדקות, זיכרונות טראומתיים וקונפליקטים – אבל בסופו של דבר נוצר מעין "סלט" של אירועים שלא באמת מובילים לשום מקום. במקום להעמיק בדמויות ולפתח אותן, הסרט מקפץ מסיפור לסיפור בלי לתת לצופה להתחבר באמת לאף אחת מהן.

"כיסופים"
הורה האחזות. "כיסופים" | צילום: דוד סקורי, באדיבות סרטי יונייטד קינג

דווקא אחד מסיפורי המשנה על בגידה הוא שמושך את תשומת הלב של הצופה. יש בסיפור הצדדי הזה משהו מסקרן שגורם לרצות לדעת מה יקרה הלאה, אך גם הוא לא מתפתח באופן משמעותי. מה שמעלה את השאלה - מה זה אומר על הסיפור העיקרי? כנראה שמישהו החליט שעדיף להישאר על הגדר בכל החזיתות.

ל"כיסופים" פוטנציאל עצום שלא מגיע למימוש מלא. הרעיון הבסיסי של מסע התבגרות בקיבוץ בשנות ה-70, טומן בתוכו אפשרויות רבות של סיפורים מרגשים ועוצמתיים, ויש כאן הזדמנות מצוינת לחקור נושאים כמו שייכות, זהות, פחדים וחששות לקראת שינויים גדולים, כל אלו על רקע תקופה מרתקת בהיסטוריה הישראלית. אך בפועל, הביצוע נופל מהפוטנציאל הגלום.

במקום לצלול לעומק הדמויות ולפתח עלילה מורכבת ומסקרנת, הסרט נשאר ברובד השטחי, מגרד את הקצה העליון של הנושאים הללו ונעצר. חוסר המיקוד והעומק מונע מהסרט להפוך למשמעותי יותר. התוצאה היא יצירה שמשאירה את הצופה עם תחושת החמצה, והרגשה שנחשפנו לטיוטה ראשונית של מה שיכול להיות סרט מרשים הרבה יותר.

"כיסופים"
מרגיש כמו טיוטה ראשונית לסרט שדורש ליטוש. "כיסופים" | צילום: דוד סקורי, באדיבות סרטי יונייטד קינג

"כיסופים" הוא סרט שמצליח לשחזר אווירה עם אוסף של אנקדוטות קצרות, אבל מתקשה לספר סיפור גדול ומרתק. הוא מזמין אותנו להתרפק על נוסטלגיה ועל רגעים היסטוריים אבל לא בטוח שמצליח לומר משהו משמעותי על ההתבגרות או על החיים בקיבוץ מעבר למה שכבר ראינו או שמענו בעבר.

בין חברי הגרעין, הנערה השובבה אלי (סוול אריאל אור, "מלכת היופי של ירושלים"), רון ויואב המקרקרים סביבה (יהונתן וילוז'ני ועופר גרינברג) ועוד שחקנים דוגמת אדם גבאי וליר כץ (שניהם מ"המפקדת") וכן תמיר גינזבורג והרצל טובי ("שנות ה-90"). השחקנים בהחלט השקיעו וזה ניכר, שכן כל אחד מהם מציג משחק מסור. ואולם, חרף המאמץ הברור שלהם - משהו עדיין חסר. מרשימה ככל שתהיה, ההשקעה שלהם לא מצליחה להרים את הסרט כולו ואף אחד לא באמת גונב את ההצגה.

לצד כל אלו, הצילום והעריכה בהחלט ראויים לציון. עבודת המצלמה המרשימה של רם שוויקי משחקת עם האור הטבעי ומנצלת את הנופים הפתוחים של הקיבוץ בצורה נהדרת, ובכלל - הצילום מצליח לתפוס את האווירה של שנות ה-70 בצורה יפה ואותנטית. העריכה של סהר ויזל מבוצעת טוב גם כן, עם מעברים בין הסצנות ששומרים על קצב נעים.  שילוב הצילום והעריכה יוצר אסתטיקה ויזואלית נעימה לעין, שמעבירה היטב את תחושת הנוסטלגיה והתמימות של התקופה.

"כיסופים"
הכי רחוק משוקי חלבי. "כיסופים" | צילום: דוד סקורי, באדיבות סרטי יונייטד קינג

לאורך הסרט יש אזכורים ורמזים שמקבלים משמעות אחרת נוכח המציאות הקשה שאחרי השבעה באוקטובר. סצנות עם דיאלוגים תמימים לכאורה על ביטחון וחרדות, או אפילו תמונות רקע של השקט של הקיבוץ - כל אלה מקבלים פתאום משקל כבד יותר אצל הצופה הישראלי, וזאת למרות שהסרט צולם זמן רב לפני השבת השחורה של אוקטובר 2023.

ואם החלטתם לצפות ב"כיסופים", כדאי להתאזר בסבלנות ולצפות עד הסוף. הדקות האחרונות מצליחות להעניק מעט מהעוצמה שהייתה חסרה לו לאורך הדרך, רק חבל שזה קורה רגע לפני כתוביות הסיום.