הכיסא בפינה, האוסקר ביד: הסיפור של השחקנית השחורה שעשתה היסטוריה
130 שנה להולדתה של האטי מקדניאל, שחקנית פורצת דרך שזכתה באוסקר - אך לא הורשתה לשבת באולם. ההישג ההיסטורי שלה, התפקיד השנוי במחלוקת – והמורשת שממשיכה להשפיע על הוליווד עד היום
בשנת 1940, כש"חלף עם הרוח" גרף 10 פרסי אוסקר והפך לקלאסיקה מיתולוגית, נרשמה היסטוריה נוספת: האטי מקדניאל זכתה בפרס שחקנית המשנה – והייתה לאדם האפרו-אמריקאי הראשון שזכה באוסקר אי פעם.
אבל את הרגע הכל כך מרגש הזה, שרבים בתעשיית הקולנוע יכולים רק לחלום עליו,היא חוותה מהשוליים. חוקי ההפרדה הגזעית שלטו באותן שנים בלוס אנג'לס, והיא הורשתה להיכנס לטקס הפרסים היוקרתי רק לאחר לחץ כבד מצד הפקת הסרט – ולשבת בשולחן צדדי, רחוק משאר כוכבי הסרט. תפקידה כמאמי, שפחת הבית של סקרלט או'הרה, גילם במדויק את הסתירה: פריצת דרך קולנועית – בתוך תפקיד שמבוסס על סטריאוטיפ.
80 שנה מאוחר יותר, גם הסרט עצמו הפך למוקד למחלוקת. ב-2020, HBO Max הסירה את "חלף עם הרוח" מהשירות בעקבות קריאה של התסריטאי ג'ון רידלי (שזכה באוסקר על "12 שנים של עבדות"), בטענה שהסרט מציג את תקופת העבדות בדרום ארה"ב בצורה סלחנית ורומנטית מדי. מאוחר יותר הוחזר הסרט עם הקדמה ביקורתית, שמסבירה את ההקשר ההיסטורי שבו נוצר.
בשנים שחלפו מאז, האטי מקדניאל נותרה סמל כפול: מצד אחד, דמות פורצת דרך. מצד שני, תזכורת לכך שהישגים אישיים לא מבטיחים שינוי מערכתי. רק בשנת 2002, 62 שנה אחרי זכייתה ההיסטורית, הוענק לראשונה אוסקר לשחקנית שחורה בקטגוריית השחקנית הראשית – האלי ברי, על תפקידה ב"מונסטר בול".
מעבר לזכייתה, מקדניאל בנתה קריירה רחבה: היא הופיעה במאות סרטים, הייתה זמרת, משוררת, קומיקאית ושחקנית תיאטרון – וגם האישה השחורה הראשונה שהושמעה ברדיו בארצות הברית. היא נישאה ארבע פעמים, אך הלכה לעולמה בגיל 57 לאחר שחלתה בסרטן השד, והותירה אחריה מורשת מורכבת של הישג והדרה.
במהלך השנים, מקדניאל קיבלה שני כוכבים בשדרת הכוכבים של הוליווד, הונצחה בבול דואר (צעד שנחשב לקבלת כבוד גדול בארה"ב) ונכנסה ל"היכל התהילה של יוצרי הסרטים השחורים". ב-2023, יותר מ-80 שנה לאחר זכייתה, הודיעה אוניברסיטת הארוורד שתשחזר את פסלון האוסקר שלה, שנעלם לאורך השנים – ותציב אותו לראווה בשטחה.
130 שנה אחרי שנולדה, האטי מקדניאל לא נשכחה – להפך. היא הפכה לסמל לא רק של פריצה, אלא של התחלה. הפסלון שהונח מחדש באוניברסיטת הארוורד לא רק משחזר רגע היסטורי – אלא מסמן המשכיות: דור חדש של יוצרים, שחקנים ושחקניות, רבים מהם בני ובנות מיעוטים – ממשיכים ללכת בעקבותיה ולדרוש ייצוג הוגן, מלא ורב-שכבות.
סיפורה מזכיר שגם צעדים ראשונים, גם אם הם נראים קטנים או מוגבלים, יכולים לסלול דרך. לא תמיד היא ישרה, ולא תמיד מהירה – אבל בזכות מי שהעזו לעלות על הבמה כשעוד לא חיכו להם כיסאות, יש היום מי שיושבים עליה באמת.