החדש של ג'ורג' קלוני ואדם סנדלר לא מחדש דבר, אבל בכל זאת מדובר בחגיגה קולנועית

ג'ורג' קלוני הוא כוכב קולנוע הוליוודי ענק ואהוב מאוד, כזה שפעיל בתעשיית הבידור כבר כמה עשרות שנים. הוא כבר בן 64, מתבגר, שלא לומר מזדקן – ויש כאלו שיגידו שהשיא שלו מאחוריו (מתי זכור לכם שקלוני שיחק לאחרונה באיזשהו להיט גדול או בסרט המדובר של התקופה?). זהו השלב בחיים של אדם שבו הוא נוטה להסתכל אחורה ולחשוב על הדברים: על מה הוא ויתר, מה פספס והאם הוא מאושר. זה בדיוק מה שג'יי קלי, הדמות אותה קלוני מגלם בסרט בעל אותו השם, עושה במהלך הסרט.

שני אירועים משמעותיים מאלצים אותו להתמודד עם שאלות חשובות: הראשון הוא מפגש אקראי עם חבר מלימודי משחק, שנוטר לג'יי טינה על כך שגנב ממנו את האודישן שהוביל להתפוצצות הקריירה שלו (זוכה האמי בילי קרודופ בתצוגת משחק שלחלוטין גונבת את הסצנות שהוא נמצא בהן), אשר מוביל לעימות פיזי בין השניים. השני הוא ההבנה שבתו הקטנה, שאיתה תכנן לבלות את ההפוגה בין שני הסרטים הנוכחיים שהוא משתתף בהם, מעדיפה לנסוע לטיול תרמילאות באירופה עם חברים שלה מאשר להיות איתו.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• בשיא החרם על ישראל: כוכבת אחת הסדרות המצליחות בעולם מגיעה לארץ

• "התרגשות גדולה": שיר חדש לאריק איינשטיין - 12 שנה אחרי פטירתו

• מה לספילברג, צ'פלין ולחנה ארנדט? פסטיבל הקולנוע שיגרום לכם להסתכל על יהדות קצת אחרת

ג'יי המבולבל מבין שהוא בודד, ובאימפולסיביות מחליט לבטל את ההשתתפות שלו בסרט, ובמקום זאת לנסוע לאירופה בעקבות בתו. בכל הזמן הזה, צוות יחסי הציבור שלו, שבראשם ניצב האמרגן והמנהל האישי שלו רון (בגילומו של אדם סנדלר, שמפתיע פעם נוספת כשחקן בעל נופך דרמטי אמיתי), מתרוצץ אחריו, מנסים לאזן את האימפולסיביות הזו ולשמור על התדמית של הכוכב האהוב (הכוונה לדמות שקלוני משחק, כן?) שכולם מכירים.

במהלך הדרך, אנו נחשפים דרך פלאשבקים לעברו של ג'יי, לרגעים מכוננים בקריירה הארוכה שלו, ולפניות הנכונות והלא-נכונות שלקח לאורכה.

כיאה לסרט העוסק בקולנוע ובכוכבי קולנוע, "ג'יי קלי", שמוצג בימים אלו בבתי הקולנוע ושיעלה בנטפליקס ב-5 בדצמבר, עשוי באופן מרהיב. הוא נפתח בוואן שוט ארוך ווירטואוזי אשר מציג את אחורי הקלעים של סט צילומים, ונגמר בתצוגת משחק יפהפייה של קלוני, והעשייה הקולנועית ממשיכה כך ולא נופלת ברמה לאורך הסרט כולו. הצילום, הלוקיישנים, הפסקול היפהפה של ניקולס בריטל, כולם ברמה הגבוהה ביותר.

הבמאי-תסריטאי המועמד לאוסקר נואה באומבך ("סיפור נישואים", "חיים בין השורות", "פרנסס הא") יצר עולם קולנועי עשיר שכיף להיבלע לתוכו, ומרבה לשחק עם סמליות ודימויים, ואף לערבב פעמים רבות בין דמיון למציאות. ג'יי הוא דמות שחיה במידה רבה בתוך ראשו, ועל כן הסרט הרבה פעמים עובר, בעזרת מעברים קולנועיים מרהיבים ומעניינים, בין ההווה של ג'יי ובין הפלאשבקים מעברו, ובין שיחות שמתרחשות במציאות לבין שיחות שג'יי מנהל בתוך ראשו, והתוצאה היא חגיגה לעיניים ולאוזניים.

צריך להודות – ג'ורג' קלוני מגלם בסרט את עצמו, או לפחות גרסה מסוימת של עצמו, והוא עושה עבודה מצוינת, כרגיל. הוא מצליח בו-זמנית להיות מעין פרודיה על עצמו וגם לבנות דמות אנושית מורכבת ומעניינת. איש אימפולסיבי, חדור מטרה, לא רואה בעיניים, עם הרבה כוונות טובות אך גם עם המון פגמים קטנים וגדולים. הסרט נהנה מאוד מההקבלה הזאת בין חייו של קלוני השחקן עם ג'יי קלי הדמות. הסרט ככל הנראה לא היה עובד לולא היה זה שחקן אחר בתפקיד הראשי. נדרשת פה כריזמה וקסם אישי כמו שרק הכוכב זוכה האוסקר יכול להביא, וזה ללא קשר לעובדה שהוא פשוט שחקן ממש טוב. שאר הקאסט מצוין גם הוא, בראשו אדם סנדלר, שעושה כאן עבודה נהדרת שמוכיחה פעם נוספת שברגע שהוא פושט מעצמו את ההומור הרדוד והוולגריות שהפכו למזוהות איתו, זה עושה לו רק טוב.

ובכל זאת, שתי נקודות קטנות וקטנוניות לרעתו של הסרט: הראשונה היא שלקראת האמצע, בסרט שהדיאלוג בו ברובו המוחלט כתוב היטב, נשמע טבעי ומעניין, בולטות שתי סצנות בהיותן מעמסות אקספוזיציה מגושמות. שתי דמויות בעלות עבר רומנטי מספרות אחת לשנייה את אירועי העבר ששתיהן זוכרות בבירור, על מנת שגם הצופים יהיו בסוד העניינים; וסצנת היזכרות אחת של ג'יי, שבה במקום לצפות מהצד ולתת לזיכרון להתנגן ולספר את עצמו, הוא פוצח במונולוג פיוטי ודרמטי שמטרתו להשלים מידע לצופה אודות אהבת נעוריו. דווקא בגלל ששאר הסרט מבוצע ברמה כל כך גבוהה, שתי הסצנות הללו בולטות לרעה, קוטעות את הזרימה וקצת מוציאות מהחוויה.

הנקודה השנייה והיותר מהותית היא שיש תחושה שהפרמיס של הסרט מעט... צפוי? כלומר, הסיפור של ג'יי קלי אמנם מעניין וסוחף מאוד, אך בסופו של דבר, הוא לא מחדש יותר מדי. כולנו יודעים כבר שתהילה ברמה הזו גובה מחירים אישיים. כולנו יודעים שכוכבים וסלבריטאים בינלאומיים הם אנשים מורכבים עם היסטוריה ועבר, שככל הנראה פגעו ודפקו לא מעט אנשים בדרכם לפסגה. העיסוק הקולנועי בכוכבות הוליוודית והשלכותיה התחיל כבר בשנות ה-50 עם סרטים כמו "שדרות סאנסט", אם לא קודם לכן. אם כבר, החידוש של הסרט הזה, שהתחרה על הפרס הגדול בפסטיבל ונציה הגדול, הוא שג'יי קלי הוא בסופו של דבר בסך הכול אדם טוב, עם כוונות טובות ויכולת התבוננות ורפלקציה עצמית, ואפשר להתווכח עד כמה זה אמין ביחס למציאות של הוליווד.

"ג'יי קלי" הוא חגיגה של קולנוע שמספר סיפור מצחיק מאוד, מרגש וסוחף על אדם מורכב ומלא חרטות. הוא סרט שמאוד מעניין לדבר עליו ולחשוב עליו, במיוחד בזכות אותו רובד מטה-קולנועי וההקבלה בין דמות לשחקן – סצנת הסיום שלו היא אגרוף חזק ומעורר מחשבה לבטן – אך הוא גם קליל מספיק כדי שגם מי שרק רוצה פשוט ליהנות מסרט טוב, או להתמוגג פעם נוספת מג'ורג' קלוני, יוכל לעשות זאת.