משלגיה ועד מואנה: המהפכה של גיבורות דיסני לאורך השנים

דורות של ילדות, וגם ילדים, גדלו על ברכיה של תעשיית האגדות המוזיקליות של דיסני. אבל איזה שינוי עברו לאורך הדורות אותן נסיכות בסרטים שמהוות מודל לחיקוי, ואילו מסרים מסתתרים מאחורי הטירה המפוארת ו'חיים בעושר ובאושר עד עצם היום הזה'? אזהרה: הטקסט הבא עלול להרוס לכם את הילדות.

 

שלגיה (שלגיה ושבעת הגמדים, 1937):

הנערה הצעירה ניצלה מרצח בדקה ה-90, אבל איכשהו, כשסוף סוף מצאה מקלט, מה שבאמת היה דחוף לה לעשות זה לנקות את המקום. זוהי שלגיה, הנסיכה הראשונה והמקורית של דיסני, המאופיינת בקסם אישי, תמימות, ויופי יוצא דופן כמעט כמו הפאסיביות שלה. שלגיה לא יוזמת, אלא נגררת, בכל שלבי העלילה. היא חולמת על הנסיך שיתחתן איתה, ובינתיים ממשיכה בשמחה לשרת אחרים. התמימות של הנערה שעברה לא מעט בחייה הקצרים, נראית מוגזמת. למרות שמזהירים אותה מפורשות מפני זרים ומפני התחפושות של המלכה הערמומית, היא מתפתה לנגוס בתפוח. אבל אל דאגה, גם אם הגמדים לא הצליחו להציל אותה, דמות גברית אחרת מצליחה לבסוף.
"שלגיה" הוא בסופו של דבר סיפור על יופי חיצוני ובעזרתו שלגיה זוכה בסוף השמח שלה, שכן יופיה הוא זה שגרם לגמדים להציג אותה בארון זכוכית במקום לקבור אותה, ולקבל נשיקה מהנסיך, אפילו בהיותה חסרת רוח חיים...

שורה תחתונה: מחכה לנסיך, מנקה ומבשלת כל הדרך לאושר ועושר

 

אורורה (היפהפייה הנרדמת, 1959):

רק משם הסרט אפשר להבין שכאן דיסני לקחו את היופי והפאסיביות לגבהים חדשים בעלילה ובאפיון הגיבורה. גם הפעם יש לנו מרשעת שמובלת ע"י התכונה הנשית הסטריאוטיפית קנאה. מליפיסנט נעלבת כי לא הוזמנה לחגיגות הולדת הנסיכה, ולא תעצור בכלום במשך 16 שנים כדי לנקום. גמול מידתי. הברכה הראשונה שמעניקות הפיות הטובות לאורורה אינה בריאות, אושר, או אינטיליגנציה, אלא יופי (בין היתר, היא גדלה להיות בעלת מותן דקה להחריד). הפיה שנחלצת לעזרת התינוקת לאחר שמליפיסנט מקללת אותה למוות, לא מעניקה לה עצמה דרך לשבור את הקללה - אלא לגבר שיאהב אותה. סצינת המפגש ביער, שגורמת לאורורה להתאהב נואשות בנסיך מעט מטרידה. הנסיך צופה בה בעודה לבדה ביער, מתגנב אליה, נוגע בה ללא ידיעתה, ואפילו כשהיא נבהלת ומנסה להימלט מאחיזתו, הוא מתעלם ומחזיר אותה אליו שוב ושוב. היא נענית לחיזוריו לבסוף אבל המסר בעייתי מאוד. למעשה, אורורה מתאהבת עד כדי כך, עד שאפילו כשהיא מגלה שהיא נסיכה, ושיש לה זוג הורים חיים, היא מתמוטטת רגשית בשל אהבתה לגבר שזה עתה פגשה. אבל בסוף היום שוב הנסיך מציל את המצב, כולם מאושרים, ורק הפיות הטובות ממשיכות להתמקד בדברים החשובים באמת: צבע השמלה של אורורה.
דיסני ענו לעצמם והפכו על פיהם את כל הקלישאות האלה כשהוציאו את "מליפיסנט" ב-2014.

שורה תחתונה: תהיי יפה ותירדמי (אבל קודם כל תתאהבי)

סצינת המפגש: קריפיות במיטבה

 

אריאל (בת הים הקטנה, 1989):

קפצנו 30 שנה במהלכן לא הייתה נסיכה ראויה לציון. אריאל היא כבר דמות שקשה יותר לסווג, שכן היא לא "נערה במצוקה". מתחילת הסרט ניכר שהיא מורדת באביה השליט, ממרה את פיו, ושוכחת להגיע לקונצרט החשוב שבו כל אחיותיה שרות כדי לפאר אותו. אריאל מוקסמת מעולם בני האדם האסור. קשה להכריע האם החלום של אריאל להיות משהו אחר הוא אי-קבלה-עצמית או דווקא רצון עז לפרוץ גבולות ולהתקדם. מצד אחד, היא מתאהבת מהר באריק ומוכנה לזרוק הכל למענו. מצד שני, ייתכן שהגבר, בן האנוש שמגלם את הפנטזיה שלה, הוא רק תירוץ כדי לפרוץ את המציאות שהיא לא אוהבת. אבל ההקרבה העצמית של אריאל עבורו מוגזמת: היא מוותרת על קולה מרצונה, ומהמרת על החופש שלה בעסקה מסוכנת. בסוף, אחרי שהיא זוכה באהבת האמת, הפיתרון ההגיוני שאביה מוצא הוא להפוך אותה לבת אנוש בעצמה ואותן השאלות עולות שוב – אי קבלה או רצון להתקדם? הקרבה או הגשמה?

שורה תחתונה: פורצת את גבולות עולמה, אבל מקריבה הכל עבור האהבה

 

יסמין (אלאדין, 1992):

לעומת אלאדין חסר הביטחון, יסמין, בת הסולטן, דעתנית ונחושה. אביה מעוניין שתינשא כדי שגבר ידאג לה אחרי מותו - דבר המסגיר את מעמד הנשים בממלכת אגרבה הבדיונית, אך היא יוצאת נגד החוק שמחייב שתישא נסיך ומסרבת להיות פרס שבו זוכים בדרך למלוכה. ובכל זאת, יסמין מוותרת מהר על החופש החדש שהשיגה כשברחה מהארמון, כדי להגן על אלאדין שזה עתה פגשה. האם זו הקרבה עבור גבר? חוש צדק? ואולי שניהם? כך או כך, בניגוד לאריאל, כאן הגבר משתנה כדי להרשים את הנסיכה ומתחזה לנסיך. אלא שיסמין לא מתרשמת מעושר ונפתחת אליו לראשונה דווקא כשהיא מזהה שהוא הגבר פשוט העם שפגשה בשוק, וכשהיא רואה שהוא מכבד את דעותיה וזכותה לסרב.

יסמין חדה, חכמה וערמומית, וגם לא כל כך תמימה: הפעם, הנשיקה הראשונה בסרט קורית מתוך רצון הדדי ואחרי פלירטוט מתמשך. יסמין עוברת סקסואליזציה של ממש ע"י ג'אפר הרשע, המבוגר ממנה בהרבה. כשהכח בידיו הוא כובל אותה באזיקים, מלביש אותה בצורה פרובוקטיבית, קורא לה "חתלתולה", ומציע לה להפוך למלכתו. כשהיא מורדת, הוא מאיים באלימות ואומר שילמד אותה לנהוג בכבוד. גם יסמין משתמשת במיניות שלה כדי לפתות ולהסיח את ג'אפר - דבר שניתן לראות גם ככוח.
אלא שלמרות הכוח הזה, לבסוף אלאדין מציל את היום, ויסמין מתבקשת לבטוח ולתת לו להוביל, וסולחת לו על שקריו. הסולטן משנה את החוק כך שהנסיכה תוכל לשאת אדם מפשוטי העם, מפני שאלאדין הוכיח שהוא ראוי להיות סולטן. אבל האם יסמין לא הוכיחה את אותו הדבר?
אלאדין אולי שבר את שעון החול בתוכו כלא ג'אפר את יסמין, אבל האישה החזקה באגרבה נותרת תחת תקרת זכוכית- היא לנצח תהיה רק במקום השני.

שורה תחתונה: דעתנית, ערמומית ונחושה, ועדיין לא זוכה למלוך בעצמה

הסצינה הראשונה של יסמין בסרט: ציפור בכלוב של זהב

 

מולאן (מולאן, 1998):

כבר בשיר הראשון בסרט אנו למדים שדרכה של אישה להביא כבוד למשפחה היא למצוא שידוך הולם, ודרכה לשרת את הקיסר היא ללדת בנים. אלא שהאיכויות הנשיות הנדרשות כדי להרשים את השדכנית לא מצויות במולאן, והניסיון לשנותה כושל. לאחר מכן מולאן מסרבת לשתוק כשאביה, המבוגר והנכה, מגויס למלחמה, ומתחפשת לגבר כדי למלא את מקומו. הסרט כולו נע סביב נושא המגדר. השיר הראשון מתאר תכונות נשיות רצויות (צייתנות), ובשיר של מפקד הכוח מודגשות האיכויות הגבריות ("בעלי עוצמה כמו טייפון"). שיר אחר עוסק בגברים שמחפשים מוטיבציה לקרב וחולמים על בחורה יפה, שתעריץ אותם ותבשל אוכל טעים. כשמולאן מציעה אישה חכמה ודעתנית – היא נלעגת. האומץ והחשיבה מחוץ לקופסה של מולאן מצילה את כולם ומנצחת את המלחמה. למרות זאת, זהותה נחשפת, והיא נעזבת מושפלת בשלג בעוד ששאר החיילים (שהצטיינו פחות) מקבלים כבוד, והיא מודה בפני עצמה שאולי עשתה הכל גם עבורה ולא רק עבור אביה. לאחר מכן, המקוריות והתעוזה של מולאן מצילות כמובן שוב את הקיסר.
אלא שהסרט הזה לא הולך עד הסוף. מולאן מקבלת בסיום ההרפתקה סוף סוף קרדיט וכבוד, מהקיסר עצמו ומקהל גדול של אנשים שהיה מתעלם ממנה, אבל מסרבת להצעתו להפוך ליועצת ובוחרת לחזור הביתה – למקום נשי מסורתי. כשהיא מגיעה לביתה, היא עדיין נראית מלאת בושה וחששות, ואבא שלה אמנם מקבל אותה אבל סבתה עדיין הייתה מעדיפה שתחזור עם גבר (ולא רק עם כבוד), אשר ממהר להופיע.

שורה תחתונה: אמיצה ורודפת צדק, שוברת את חוקי המגדר והמסורת, אבל לא הולכת עד הסוף

 

רפונזל (פלונטר, 2010):

בין מוטיבים מוכרים של דיסני כגון מרשעת שאובססיבית לגבי יופי, ונסיכה שמשתוקקת לצאת לעולם אחר מזה שהיא מכירה, יש כאן שינוי: רפונזל היא הכח המניע של העלילה. היא מפעילה את הגבר שפרץ למגדל שלה כדי שיסייע לה להגשים את חלומה, כשהיא חדורת מטרה, ובזכות עבודת צוות הם מתקדמים במסע. היא תמימה, אך אינה קלולסית, ומבינה למשל שיוג'ין מחבב אותה. היא דמות הרבה פחות שטוחה לעומת נסיכות אחרות, ויוג'ין, חברה השווה לצוות, מסייע לה להגיע לתובנות ולהתגבר על הפחד. הוא זה שהגיע להציל אותה מהאישה שכלאה אותה, אלא שהפעם אין כאן חד משמעיות מי מציל את מי - שכן הוא גוזר את שיערה ומשחרר אותה מאחיזתה של גות'ל המרשעת, אך רפונזל היא זו שמרפאת את פצעו. עבודת צוות כבר אמרנו? כך או כך, היא זו שמנשקת אותו כשהוא מתעורר לחיים מגסיסתו, והיא יורשת את המלוכה בעצמה ושניהם זוכים באושר ועושר (אך תוך הדגשה שיוג'ין הוא זה שהציע לרפונזל נישואין).

שורה תחתונה: גיבורה חדורת מטרה ועבודת צוות מנצחת, שמסתיימת כרגיל בהזמנה לחתונה

 

אנה ואלזה (פרוזן, 2013):

דיסני לוקחים לשיא חדש את הרעיון של גיבורות הפועלות עבור עצמן, וגם עונים לעצמם על כמה קלישאות מהעבר. הפעם, מובן מאליו שאלזה הבכורה היא יורשת העצר ותוביל את הממלכה, הדבר אינו מותנה בדבר פרט להגעתה לגיל בוגר. אנה אמנם חיננית אך מוצגת גם כמגושמת, וכאחת שנראית לא מושלמת על הבוקר. הנשים כמובן מניעות את העלילה: אלזה, לאחר הסתרה ממושכת של עצמה, עוברת שחרור מוחלט, עושה מה שטוב לה וכבר לא מקשיבה למה שאחרים חושבים. אנה יוצאת למסע לבד כדי למצוא את אחותה, ושתי הנשים בסוף מצילות את הממלכה, ואת עצמן. הפעם, הסיפור לא מסתיים בחתונה, לאחר שדיסני צוחקים על עצמם כשדמויות שונות מדגישות במהלך הסרט לאנה ש"את לא יכולה להתחתן עם בחור שזה עתה פגשת", כפי שהיא מבינה היטב לבדה בסוף.

שורה תחתונה: שתי אחיות אחת למען השנייה, ונגד הקלישאות

מואנה (2016):

גם כאן, מואנה אולי אישה, אבל היא בת הצ'יף ולכן באופן הטבעי ביותר מוצג שהיא מנהיגת הכפר הבאה. כמו גיבורות רבות לפניה, היא מורדת באביה ויוצאת למסע במקום השונה מהסביבה המוכרת. היא שואלת שאלות, עושה בחירות, מניעה את מאווי חצי האל לפעולה. כשהוא מזלזל בה, היא ניצבת מולו, וכשהוא מנסה לשכנע אותה לוותר, היא מתעקשת. לבסוף מאווי עוזב אותה, ואחרי נקודת שבר היא ממשיכה לבד. הוא אמנם חוזר לבסוף לעזור לה, אך היא המובילה שאף זוכה לבסוף בהערכתו.
הסרט מתמקד בנושא הזהות: מואנה לומדת אחרי שנים של קונפליקט להקשיב לקול שבתוכה, לדעת מי היא ולהיות מי שהיא. היא מפצחת את מאווי בזכות אינטיליגנציה רגשית גבוהה ומסבירה לו ש"לא האלים הפכו אותך למאווי, אתה עשית זאת" ומתווכחת איתו כשהוא טוען שהוא כלום בלי הקרס שהעניקו לו האלים. גם אל האלה טה-פיטי מואנה פונה במילים הקשורות לרעיון הנאמנות לזהות, "אני יודעת את שמך. את יודעת מי את".
מואנה הוא סרט שונה כי הגיבורה לא עוזבת את עולמה לצמיתות (כמו אריאל) אך גם לא פשוט חוזרת הביתה למציאות הקודמת בסוף המסע (כמו מולאן), היא חוזרת הביתה ומשנה שם סדרי עולם. מצעידה את כל השבט שלה לתקופה חדשה. אין כאן שום סיפור רומנטי, והאושר שלה בסופו של דבר לא מותנה בכך שיהיה גבר לצידה.

שורה תחתונה: תהיי מי שאת, ותפיצי את הבשורה, אפילו בלי למצוא אהבה על הדרך

"הקריאה היא בתוכי, אני מואנה!": מואנה מתחברת למי שהיא