זה השיעור שסידני סוויני לימדה את כולנו השנה

אין עוד "ברבינהיימר":

נתחיל דווקא עם גולת הכותרת הקולנועית של השנה שעברה: "ברבינהיימר" ("Barbenheimer") - הכינוי שהוענק ליציאה המקבילה לאקרנים של הסרטים "ברבי" ו"אופנהיימר", אי אז בקיץ 23'. האופי הכה שונה של הסרטים - האחד מחזמר צבעוני ועולץ על הבובה המפורסמת, השני ביוגרפיה קודרת על ממציא פצצת האטום - לצד הציפייה הגדולה לשניהם הביאה רבים לצפות בשניים ביחד, כ"דאבל פיצ'ר", תוך יצירת אירוע תרבותי של ממש, שקשה היה לחמוק ממנו. ואכן, שני הסרטים הרוויחו רבות מהאירוע המזדמן הזה - "ברבי" הפך לסרט הרווחי ביותר של 2023, עם הכנסות של קרוב למיליארד וחצי ברחבי העולם, ואילו "אופנהיימר" גרף לא פחות משבעה פרסים בטקס האוסקר, כולל הפרס הנכסף של הסרט הטוב ביותר.

אך עם האוכל בא התיאבון, וההצלחה המסחררת של שני סרטים מקוריים (יחסית) אלו גרמה להוליווד לחשוב ש"ברבינהיימר" אפשרי מדי שנה. כך, בנובמבר האחרון, החלו אולמות הקולנוע ברחבי העולם לשווק את חוויית הצפייה "גליקד" ("Glicked"), עם דאבל פיצ'ר של הלהיטים "גלדיאטור 2" ו"מרשעת" ("Wicked"); ההצלחה הלא פחותה של כל אחד מהסרטים בנפרד לא בהכרח הובילה להצלחה של ההקרנה המשותפת, והאולפנים ההוליוודיים - שתמיד רעבים לעוד הצלחות מסחריות - מנסים עדיין להבין מה עבד אז ולא עובד היום. "זה היה רגע ספציפי בהיסטוריה, שכנראה לא יחזור", אמר מפיק בכיר בתעשייה ל"הגארדיאן", "מה שכן - זה מעיד על כך שקהל שרוצה לראות קולנוע קיים עדיין, ואנחנו פשוט צריכים סרטים טובים להחזיר אותם לאולמות". אם זה רק היה כה פשוט.

החתיך המיוסר - שאלמה או מסקל?

אם כבר "גליקד", אזי הכוכב של "גלדיאטור 2" - השחקן האירי פול מסקל - גרר לא מעט באזז משל עצמו השנה. מי שכבר ביסס את עצמו כשחקן דרמטי רציני, שיודע להביע רגישות ופגיעות לצד הכריזמטיות והמראה הכובש שלו, נע השנה מיצירות 'אינדי' קטנות לשוברי קופות גדולים. כך, צופים אדוקים יכלו למצוא השנה את כוכב הסדרה "אנשים נורמלים" גם בדרמה המלנכולית "כולנו זרים" ("All of Us Strangers"), כגבר גיי בודד בלונדון הקרה, וגם כגלדיאטור חדור נקמה ברומא העתיקה ב"גלדיאטור 2"; וזו רק ההתחלה - בעוד מספר שנים תוכלו לראות אותו בנעליו של כוכב בריטי מפורסם אחר, פול מקרטני, בסרט חדש אודותיו. הרכילות אודות חייו האישיים הסוערים - הבגידה של בת הזוג המוזיקאית פיבי ברידג'רס, הזוגיות החדשה והמתוקשרת עם המוזיקאית העולה גרייסי אבראמס ואפילו קישור שמו לגרושה הטרייה אנג'לינה ג'ולי - הפכה את מסקל ל"It Boy" אמיתי.

מי שנותן לו פייט לא קטן בזירה, ושתופס את משבצת "החתיך המיוסר והרגיש" כבר לא מעט שנים, הוא טימותי שאלמה - שהספיק השנה לפזז כווילי וונקה הצעיר ב"וונקה", לרכב על תולעים ענקיות ב"חולית: חלק שני", לצאת עם קיילי ג'נר, להשתחל לתחרות כפילים שלו בניו-יורק ולגלם את בוב דילן ב"A Complete Unknown", בהופעה שזוכה לתשבוחות ממבקרים, צופים ואף מדילן עצמו. תוסיפו לקדירה שחקנים כדוגמת בארי קיוגאן ("סלטברן") וג'וש או'קונור ("מתחרים") ונדמה שמודל היופי הגברי משתנה לנו מול העיניים; היכן שעשורים שלטו בתחום כוכבי פעולה כמו ארנולד שוורצנגר, ברוס וויליס וטום קרוז, כוכב הקולנוע הגברי של היום קרוב הרבה יותר לג'יימס דין או אלן דלון - שברירי, פגיע אך כובש, יקיר המיינסטרים אבל גם סרטי האיכות ובעיקר מראה שאין גבריות אחת שלטת.

השיעור של סידני סוויני

בניגד לשאלמה ומסקל, סידני סוויני - השם החם ביותר בזירה הנשית בקולנוע - על פניו מחזקת כל סטריאוטיפ מגדרי שיש: בלונדינית טבעית, נערה "כל-אמריקאית" מהדרום, "פצצת מין" ובמקביל "השכנה ממול". כך, הספיקה השנה סוויני לגרור שבחים וגינויים מכל עבר: הרפובליקנים לקחו "בעלות" עליה וטענו שהיא מייצגת את מות תרבות ה"Woke", מעריצים גברים טענו שהיא "מכוערת" כשתמונות פפראצי שלה בביקיני הציגו גוף שרירי ואילו אחרים ראו בה "חפץ" שנועד לרצות תעשייה פטריארכלית.

ועדיין, כל מגיביה של סוויני יכולים לאכול את הכובע - רק ב-2024 הספיקה השחקנית הבלונדינית לככב בקומדיה הרומנטית "רק לא אתה", שהחזירה את הז'אנר הנשכח לאור הזרקורים; להפיק את סרט האימה הגותי "טהורה" ולככב בו; לגנוב את ההצגה מהכישלון הקולוסאלי של "מאדאם ווב" וליצור מיני-חברת הפקה, בכדי לבחור לעצמה את התסריטים שמעניינים אותה. במילים אחרות, סידני סוויני היא מלאכת מחשבת לא של יח"צן אחד או אחר, או אולפן גדול - אלא של עצמה בלבד, שבנתה לעצמה שם בינלאומי בחמש אצבעות, שמשחקת בתכתיבים מגדריים ומעקמת אותם כפי רצונה, ששומרת על תדמית "פצצת המין" אבל לרגע לא מבזה את המאבק הפמיניסטי. אז מה השיעור? לא חייבים להתאים לרצונות החברה בכדי להצליח; או אולי, אחרי שכוכבות נודעות אחרות של התקופה, כמו מייקי מדיסון ("אנורה") ומרגרט קוואלי ("יופי מסוכן"), קיבלו את הפריצה הקולנועית הראשונה שלהן ב"היו זמנים בהוליווד" - כמו סוויני - אולי כדאי פשוט להכיר את טרנטינו.

הקאמבק המוצלח של השנה:

אם נתבונן בשאלת 'קאמבק השנה', אין עוררין שתפקידה המדהים והמטורף של דמי מור ב"יופי מסוכן" - שלבטח ירוויח לה מועמדות לאוסקר (או אף יותר) - מעניק לה את הטייטל הנכסף. עדיין, אולי 'קאמבק השנה' האמיתי שייך דווקא לז'אנר, לא לשחקן או שחקנית: המחזמר. להוליווד היסטוריה ארוכה עם מחזות הזמר - מהסרט המדבר הראשון "זמר הג'אז" ב-1927, להיטיהם של פרד אסטייר וג'ינג'ר רוג'רס בשנות ה-30, תור הזהב של הז'אנר בשנות ה-50 בהובלתו של ג'ין קלי, מות הז'אנר בעשורים שלאחר מכן והמצאתו מחדש כצורת יצירה ייחודית עם "מופע הקולנוע של רוקי" ו"כל הג'אז הזה" ועד ימינו אנו, שבו לא פעם נחשב המחזמר הקולנועי לכשלון מובטח בקופות.

רק השנה, אולפני "פארמאונט" עשו כל שביכולתם להחביא בטריילר את העובדה שהעיבוד הקולנועי לגרסת המחזמר ל"ילדות רעות" הוא בעצם מחזמר - רק כדי להיכשל בקופות, ועל הכישלון הגדול של "ג'וקר: טירוף בשניים" - שנקט באותה גישת יח"צ - נאמר כבר לא מעט; עם זאת, "אמיליה פרז", המחזמר הצרפתי אודות סוחר הסמים שמעוניין לעבור ניתוח לשינוי מין, עושה שמות בעונת הפרסים וגולת הכותרת של השנה - "מרשעת" - הפך לתופעה תרבותית אמיתית, למרות שמדובר רק בחלק הראשון של מחזמר בן 6 שעות. מה המסקנה? מוקדם מדי להסיק באופן חד משמעי, אבל נדמה שהמאמצים להחביא מחזות זמר מהקהל מחשש שיכשלו תורמים יותר לכשלונם מאשר קיומם הפשוט כמחזות זמר; אולי - ורק אולי - הצלחת מחזמר קולנועי תלויה באיכותו. עם "ברבי" בשנה שעברה ו"מרשעת" השנה, נותר רק לחכות לשנה הבאה.