קשה להתעלם מחוסר המקוריות של הסרט הזה, אבל בסופו של דבר – הוא פשוט כיפי

מה קורה כשסרט חדש מרגיש לכם נורא מוכר? לא סתם מוכר, אלא כזה שכמעט כל סצנה בו מעוררת תחושה שכבר ראינו אותה פעם, ואז עוד פעם, ואז בעוד סרט אחר לגמרי. מה מייצר את התחושה הזו, שכל רגע על המסך נראה כמו שילוב של זיכרונות קולנועיים מוכרים, ואיך מתמודדים עם החוויה המוזרה הזו שהיא גם נעימה ומנחמת, גם מבלבלת מאוד וגם, בואו נודה, קצת מעצבנת?

כך בדיוק מרגיש "מפלצות אמיתיות", שמרגיש כאילו גיירמו דל טורו ניסה לביים את "לאון", אבל נעזר בדרך בגאי ריצ'י. הקונספט מזכיר מעין שילוב של קולנועי אינדי אפל-מתוק בסגנון "ארץ יצורי הפרא" עם סרט אקשן מסוגנן. הצפייה בו מרגישה כמו צפייה בגרסה חמודה, אנרגטית ומעורבבת של תריסר סרטים מוכרים מאוד, מחוברים יחד בקצב טוב, אבל ללא זהות ברורה משלהם.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• מרומן גאה לוהט ועד חדר מיון כאוטי: הסדרות הכי מדוברות של HBO Max

• הכוכב ההוליוודי מייקל רפפורט ישתתף בסרט "בחורים טובים 3"

• "מתנה יקרה שזכיתי לה": שולי רנד בשיר ממיס לבבות שמוקדש לצופית גרנט

זהו סרט הבכורה כבמאי של בריאן פולר. מי שהיה מעורב בשנים האחרונות בלא מעט פרויקטים קולנועיים וטלוויזיוניים, בעיקר כמפיק, שמו נקשר גם בכמה פרשיות לא נעימות. "מפלצות אמיתיות" הוא הניסיון הראשון שלו לעמוד מאחורי המצלמה ולהוביל יצירה קולנועית שלמה. הסרט מספר את סיפורה של אורורה (סופי סלואן), ילדה מתוקה, חכמה, סקרנית וחרדתית, עם עולם פנימי עשיר. הפחד הגדול שלה הוא יצור קטן ומאיים בדמות "ארנב אבק" שחי, לטענתה, מתחת למיטתה. הורי האומנה שלה, זוג בוהמיינים מבוגרים, לא ממש מצליחים להבין את עומק החרדה של הילדה, ומנסים להרגיע אותה בדרכים רציונליות, ללא הצלחה. ואז, בשלב די מוקדם, הסרט מחליט להוריד את הכפפות – והמפלצת המדוברת פשוט אוכלת אותם.

אורורה נשארת לבדה. לילה אחד, אחרי שהיא צופה בדייר המסתורי שמתגורר מולה (מדס מיקלסן) מחסל במכות ובחרבות חוליית מתנקשים שכירים, היא מחליטה לפנות אליו בבקשה לא שגרתית: לחסל את המפלצת הרצחנית שמתחת למיטתה. הדייר, מתנקש בעצמו, לא מבין מה הילדה המוזרה רוצה ממנו, אבל כן מבין שהיא לבד, ושייתכן מאוד שהמצב שלה קשור איכשהו לעולם האלים שממנו הוא מנסה להתרחק. הוא נרתם למשימה, ומכאן העניינים רק הולכים ומסתבכים.

יש לו אויבים, יש לו מפעילה קשוחה (סיגורני וויבר האגדית) שמזהירה אותו לא להסתבך עם הילדה המשונה, יש עובדת סוציאלית ביזארית, ועוד לא מעט דמויות משנה צבעוניות. במקביל, המסתורין סביב אותו "ארנב אבק" הולך ומתעבה – יצור שאף אחד לא מצליח לראות, חוץ מאורורה. עד שכמובן הכול משתנה, אבל כאן נעצור כדי לא להרוס לכם עם ספוילרים.

אם בשלב הזה אתם מרגישים שכבר שמעתם את הסיפור הזה בעבר, אתם לא טועים: הסרט הזה מהדהד לא מעט סרטים מוכרים אחרים, בהם (וזו רשימה חלקית מאוד) "המבוך של פאן", "מטילדה", "המטריקס", "המסע המופלא", "עיר הילדים האהובים" ואפילו, רחמנא ליצלן, את "אמלי". הבעיה היא לא עצם ההשראה, קולנוע תמיד התבסס על מחוות והשפעות, אלא שההשפעות ב"מפלצות אמיתיות" כל כך גלויות, כל כך נוכחות, שלרגעים קשה להרגיש שיש לסרט קול עצמאי משלו. התחושה היא של קולאז' מסוגנן ולא מודע לעצמו, ולא של יצירה שמצליחה לעבור את השלב הזה ולהפוך למשהו אחר.

ועכשיו מגיע הטוויסט: למרות כל זה, הסרט עובד. הוא כיפי, הקצב שלו טוב, האנרגיות גבוהות, ובכמה רגעים אפילו מצאנו את עצמנו צוחקים בקול, במיוחד בגאג המתמשך שבו מיקלסן הדני פשוט לא מצליח להגות נכון את שמה של אורורה. מעבר לצמד המרכזי, הקאסט כולו עושה עבודה מצוינת. וויבר מעולה כמפעילה אקסצנטרית שמתמזגת עם הרקע שבו היא יושבת, דייוויד דסתמלסיאן מצוין ומצחיק כהרגלו, ושילה אטים מדויקת ונוכחת.

אפשר לומר ביושר שהשחקנים הם אלו שמצילים את הסרט. הם מצליחים להעניק חיים, הומור וניואנסים לחומר שלעיתים מרגיש מוכר מדי. יש כאלו שיוכלו לתאר את הסרט כ"גיירמו דל טורו לעניים", אבל הוא בכל זאת מביאה לתחושה חיובית כשמסיימים לצפות בו באולם הקולנוע.

אם הסרט היה יוצא בשנת 2009, ייתכן שהיינו מתלהבים ממנו יותר. בתקופה שבה "להרוג את ביל" ו"אמלי" הרגישו כמו פסגת הסטייל, וקומדיות פשע של גאי ריצ'י היו שיא המגניבות האפשרי. היום, כשהכול כבר נטמע, קשה להתעלם מהעובדה שהסרט הזה מגיע קצת מאוחר מדי למסיבה.

"מפלצות אמיתיות" הוא סרט מהנה, אנרגטי וצבעוני, עם הופעות טובות ודמיון ויזואלי לא מבוטל, אבל גם עם בעיית מקוריות שקשה להתעלם ממנה. לבריאן פולר יש בבירור כישרון, אבל בפעם הבאה אולי כדאי לו לשבת קצת יותר זמן על התסריט, או לפחות למצוא סיפור שהוא באמת שלו.