"אמא גלוריה" הפך לשיחת היום בפסטיבל קאן - ובצדק מוחלט

כשראיתי לראשונה את הטריילר לסרט הצרפתי "אמא גלוריה", חשבתי לעצמי שמדובר במסחטת רגש צפויה: קחו ילדה קטנה לתפקיד ראשי ולבבות כולם יימסו. קחו ילדה קטנה עם משקפיים - ונצטרך כמה ימים להתגבר על זה. כמה קל. לשמחתי, הסרט המלא ממש לא הסתכם בזה. אז נכון, אמנם הלב נמס וייתכן שייקח לי כמה ימים להתגבר על מה שראיתי, אבל הפעם לא מדובר בעוד סיפור התבגרות קיטשי עם כמה טריקים זולים.

קליאו בת השש, שגרה בפריז עם אביה, אוהבת את המטפלת שלה גלוריה יותר מהכול. גלוריה משמשת עבורה דמות אם ובין השתיים נרקם קשר סימביוטי קרוב. כשגלוריה נאלצת לשוב למולדתה בגלל טרגדיה אישית, השתיים נפרדות - אבל לפני כן הן מקבלות הזדמנות להעביר קיץ משותף אחרון באי האפריקאי, כף ורדה.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• נחשפה עדות השחקן: "פקחתי את העיניים - והוא תקף אותי מינית"
• מאיה דדון לוהקה לתפקיד הראשי במחזמר משיריו של אייל גולן
• שרון סטון חשפה: זה המפיק שלחץ עליי לשכב עם קולגה

כשגלוריה חוזרת לביתה שבאי המדובר, היא מתפנה לחייה שלה על מנת להקים בית נופש ולטפל בשני ילדיה הביולוגיים - ננדה, שעומדת להפוך בעצמה לאימא צעירה, וסזאר שמתנכר לאימו שלא נכחה רוב חייו. כשקליאו מגיעה אליהם לחופשת הקיץ שלה, היא מעוררת את קנאתם, אלא שכאשר ננדה יולדת את נכדה הראשון של גלוריה, קליאו חווה סוג של "גירוש מגן עדן", כשלפתע היא מוצאת את עצמה נאלצת להתחרות על תשומת ליבה.

"אמא גלוריה", שהפך לשיחת היום בפסטיבל קאן, הוא סרטה הראשון שמארי אמשקולי מביימת לבדה. בשנת 2014 היא ביימה יחד עם קלייר בורז׳ה וסמואל תאיס את "פארטי גירל", זוכה פרס מצלמת הזהב בקאן. מארי עוסקת כאן בנושא שהייצוג שלו לא שכיח במיוחד בעולם הקולנוע: יחסי מטפל מטופל, ובפרט של אומנת וילדה קטנה. היחסים האלו מתגלים במלוא עדינותם ומורכבותם, כשהיא מייצרת לנו פורטרט כן, עמוק ואינטימי של השתיים. היא מביאה למסך בסבלנות ורכות איזושהי פשטות נרטיבית, כמעט חפה מדיאלוג, שחודרת עמוק ללב.

הסרט מלא בתקריבים על פניה של לואיז מאורוי-פנזאני המגלמת את קליאו הקטנה. מבטיה מלאים עומק ועושר פנימי מדהימים יחסית לילדה בת גילה, שמתגלה פה כשחקנית יוצאת דופן. תצוגת המשחק שלה פנומנלית והיא מביאה איתה כל כך הרבה מורכבות: היא מצחיקה וקודרת, היא אמיצה ואנוכית ובעיקר שובת לב. יש לה רגעים טהורים להפליא ורגעים אפלים עם כנות פסיכולוגית ששחקנים מבוגרים ממנה יכולים לייחל לה.

אילסה מורנו-זגו, בתפקיד גלוריה, גם היא מציגה תצוגת משחק מעולה: היא רכה, סמכותית ופגיעה, ומטיבה לשזור במשחקה בעדינות את הצורך שלה בילדה הקטנה הזו, לא פחות ממה שהיא זקוקה לה בעצמה. גם עבורה קליאו מסמלת סוג של בריחה ממציאות חייה הסיזיפית אל תוך עולם קסום וטהור.

השימוש בסרט באנימציה של פייר עמנואל יפהפה. בטכניקת של משיכות מכחול צנועות, הוא פותח לנו חלון לתת מודע של קליאו ומכניס אותנו לנפשה מגיל ינקות. זו כמעט חוויה רחמית שמחזירה את הצופה לזיכרונותיו הקדומים ביותר, של גילויים מופלאים ושל הסבל הכרוך בתהליך הנפרדות.

הצילום של אינס טבריאן מכניס את הצופים להצצה לעולם של רכות וטוהר. יש התמקדות במחוות קטנות (כמו למשל כף רגל זעירה וליטוף אימהי) ובתצלימי תקריב של סערה פנימית, קנאה וסכנה. גם עבודת הסאונד בסרט משמעותית ומייצרת קרבה, כשאנחנו שומעים את קצב נשימותיה של קליאו.