תחי המלכה: סרט ההופעה של ביונסה הוא רנסנס תרבותי שלא היה כמותו

לוקח זמן למצוא את המילים לתאר את חווית הצפייה (וגם השירה, הריקוד, הצרחות והטרלול הכללי בבית הקולנוע) בסרט "Renaissance: A Film by Beyoncé", הסרט התיעודי על סיבוב ההופעות בעל אותו השם של MOTHER, המוכרת בכינוי ביונסה.

בקטע מדהים ובאופן שזהה למדי מיציאה מהופעה לייב של ביונסה, שזכיתי לראות לייב בקיץ האחרון, יש תחושה של אופוריה: קשה לעזוב את בית הקולנוע, נשארים ברחבה כדי לדבר עם מעריצים אחרים ומתלהבים עם זרים מוחלטים על קטנות שרק סרטיפייד בי הייב מכירים. זו חוויית צפייה משותפת שהיא כל כך הרבה יותר מסתם סרט על עוד הופעה.

צריך להגיד ביושר: שום דבר ביציאת האלבום "רנסנס" לא העיד על הטירוף שעומד להתרגש עלינו בסיבוב ההופעות הזה, שהוא סיבוב ההופעות הרווחי ביותר של ביונסה ששבר את השיא הקודם שלThe Formation World Tour, כמו גם הסיבוב שהכניס הכי הרבה כסף בחודש אחד (127.6 מיליון דולר בתוך 11 הופעות). זהו גם הסיבוב הכי רווחי בהיסטוריה של אישה, של אמן או אמנית אפרו-אמריקנית, עם ביקוש פסיכי לחלוטין של כרטיסים שהקריס את האתר של ארנה O2 באנגליה וגרם לניתוקים ועיכובים של שעות רבות באתר טיקטמאסטר שבקושי הצליח לעמוד בביקוש  (לי לקח 5 שעות לקנות כרטיס). ורגע, זה עוד לא נגמר: הסיבוב הרוויח בסך הכול 570.5 מיליון דולר, מול קהל מרשים של 2.7 מיליון אנשים ונשים.

ההתחלה הייתה פחות אופטימית. אחרי שנתיים של מגיפה עולמית וארבע שנים מאז ההופעה האייקונית וההיסטורית שלה בקואוצ'לה, האלבום "רנסנס" יצא ולווה בשלל בעיות טכניות: הדלפה לאינטרנט לפני תאריך היציאה; תלונות מקליס על העתקה מבאסת בהפקה של פארל בשיר "Energy" והוצאת מילה פוגענית מ"Heated" (שגם הפך לאחד השלאגרים הבלתי צפויים של המופע הזה, ועל כך בהמשך). אחרי אלבום כמו "Lemonade" שבו ביונסה חשפה בפנינו טפח וגם טפחיים, קיבלנו אלבום של… ביונסה הקלאברית? מה?

אבל זה לא היה אלבום של ביונסה הקלאברית, זה היה אלבום שכולו מחווה ל"רנסנס של הארלם", התנועה החברתית-פוליטית-תרבותית של שנות ה-30 שמשיכה את מה שתקופת העבדות האיומה קטעה, הנכיחה את התרבות השחורה והפכה אותה לאבן שואבת לכל מה שיבוא אחר כך בתרבות הפופ המודנית. זו הייתה תנועה תרבותית שעודדה גאווה אתנית ודרשה זכויות והכרה והתוויית תרבות עשירה ומגוונת יותר, בניגוד להגמוניה האירופאית הלבנה שהכתיבה את התרבות בכל העולם. התנועה התרבותית שהפכה לתנועה לזכויות האזרח בשנות ה-60, ושרבים ממנה היו קווירים, שילמה מחיר כבד בשנות ה-80 עם מגיפת האיידס שקטלה חלק ניכר מהם וייתכן שבכך תרמה לזניחת ערכים אקוטיים בתרבות חופשית כמו שיוויון, חופש דיבור, מרחב בטוח לכולם ועוד ערכים שלא מתיישבים טוב עם הקפיטליזם שמאפשר רק לאנשים מסוג מאוד מסוים (גברים לבנים ופריבילגים) - להיות במרכז ולמעשה לכוון את התרבות באופן שנוח להם.

"מרחב בטוח לכל אחד/ת להיות מי שהוא/היא רוצה להיות"

"אני רוצה להגיד תודה לקווירים שהמציאו את הז'אנר", אמרה ביונסה בטקס הגראמי של השנה שעברה כשהיא גורפת עוד פרס והופכת לאמנית המעוטרת ביותר בהיסטוריה בפרסי גראמי. זאת הגדרה מדויקת למדי, וזה מה ש"רנסנס" בא לחגוג.

דווקא עכשיו, כשתרבות הדראג נמצאת בשיא המיינסטרים עם "רופול דראג רייס" וקורסים ללימודי "ווג" צצים כלשונות מתפצפצות, ביונסה רוצה להזכיר לכולנו מאיפה הכול התחיל. דווקא עכשיו, כשזבי חוטם לבנים פריבילגים בטיקטוק מבקשים להזדהות כקווירים ומרגישים מאוד חלוציים לגבי זה - אולי תסתמו קצת כי גייז שחורים חשבו על זה כבר לפני 50 שנה. והם אגב, בניגוד אליכם, באמת הסתכנו בלאבד את החיים שלהם (ולא בלאבד עוקבים) רק בגלל הזהות המגדרית שלהם.

למעשה, כמעט כל דבר שקורה היום בתרבות המיינסטרים הגיע מתרבות שחורה, ואז עבר להיות טרנד אצל גייז, ואז הגיע אלינו - הקהל הרחב. הקונצנזוס. למעשה, אם תחשבו על זה רגע, תגלו שכמעט כל תכשיט, בגד, סלנג, מוזיקה וכל טרנד שהוא שקורה היום בצייטגייסט - התחיל בתרבות שחורה. אין תרבות לבנה בלי תרבות שחורה, ואין תרבות של נשף, ווגינג, קוויריות וקבלה - בלי תרבות שחורה.

הסרט הזה, שמתעד את ה"מרחב הבטוח לכל אחד להיות מי שהוא רוצה להיות" כפי שמתארת ביונסה, הוא הניצחון הכי מתוק, ססגוני, מרהיב ולא פחות משומט לסתות - על כל מי שחשב בטעות שהיא איבדה את מגע הזהב שלה. וכך, האלבום הכי לא נמכר של ביונסה, הפך לסיבוב ההופעות הכי מצליח של ביונסה, לא רק בהיסטוריה של עצמה אלא בהיסטוריה בכלל.

כשביונסה ענתה למעריצים ששואלים "איפה הוויזואליה?" ב-YOU are the visual baby, היא לחלוטין לא צחקה. למעשה, ובאופן מדהים ובלתי צפוי לחלוטין - הבחירה לא לצלם קליפים התגלתה כגאונית, כי אין שום קליפ בעולם שיכול להעביר אווירה של "נשף" כמו שהופעה חיה יכולה להעביר. חופש הוא משהו שעדיף ללכוד בזמן אמת על הבמה, במהלך הופעה חיה, ולא בקליפ מתוסרט.

העניין הוא שביונסה הרגילה אותנו ליותר מידי טוב. אחרי האלבומים "ביונסה" ו"למונייד", הקליפים המרהיבים שליוו פרויקטים כמו Black Is King ו-The Carters והסרט המושלם שמתעד את ההופעה בקואוצ'לה ועלה בנטפליקס - לא יכולנו להעלות על הדעת שהיא פשוט תשחרר אלבום שלם על תרבות קווירית ותשאיר אותנו באפלה. מדי פעם דלפה לרשת תמונה שלה מסשן צילומים והמעריצים נכנסו לטנטרום שדורש את הויזואליות שלהם כאן ועכשיו (גם על זה הייתה תשובה בהופעה שלה - בפתיח המושלם לביצוע הלייב של "Formation", שהוקלט מחדש על ידי ביג פרידה לרגל המאורע).

התלונות על מחירי הכרטיסים הגבוהים, מרמור על זה שהיא "לא רוקדת כמו פעם" וחוסר השקעה לכאורה בקליפים, הותירו רבים בתחושה שזהו, עלה לה סופית, היא נותנת לנו מוצר ממוחזר. האמת לא יכולה להיות רחוקה מזה, וכל שניה בסרט, כל סנטימטר בפריים, כל תנועת מצלמה וכל קלוז-אפ בסרט המעולה הזה ממחישים את זה בצורה ניצחת.

באופן דומה לסרט של קואוצ'לה, גם פה יש תיעוד של העבודה על המופע כולו, חודשים רבים לפני תחילת הטור. כמה מהרגעים המדהימים בעבודה על המופע נחשפים כשביונסה מספרת שהדבר שעלה הכי הרבה כסף במופע הם חלקי הפלדה שנדרשים על מנת להחזיק את המשקל של הבמה, וגם שהצוות שלה טס לשני הלוקיישנים הבאים שהיא אמורה להופיעה בהם כדי להתחיל לבנות את הבמה שלוקח כמעט שבוע להרים. בחלק אחר, ביונסה מסבירה מדוע צוות הבמה לבש סרבלים מחומר מחזיר אור (ולא שחור כפי שנהוג בדרך כלל) - וזאת כדי להנכיח את הימצאותם על הבמה בזמן שהם מתרוצצים להזיז תפאורה או כל דבר אחר - כי בלעדיהם אין כלום. הטכניקה מאחורי האמנות חשובה לא פחות, ובמקרים מסוימים אף יותר.

ואיך האמנות עצמה? שאלה רטורית לחלוטין כי עוד לא נולד התו שביונסה לא יכולה לשיר ועוד לא נולדה ההופעה שהיא לא ריסקה. על מסך של IMAX וסאונד סיסטם מפלצתי בקולנוע פלאנט, בלתי אפשרי שלא להתרגש שוב עד דמעות, לצרוח את המילים, לרקוד בשיגעון ובכללי להרגיש חלק מטקס שמאני בהנחיית ביונסה. אלא שפה לא צריך ללקק קרפדה כדי להיות חלק מהעניין, פשוט צריך לאהוב מוזיקה.

כמו ונוס שעולה מהבורג' חליפה

איך סרט שהרוב המוחלט של הביצועים המוזיקליים בו כבר מככבים בכל פיד אינסטגרם וטיקטוק, עדיין מצליח לרגש ולהפתיע? לא יודעת, וגם לא אכפת לי. העיקר שזה קורה. זה לא סרט למי שמכיר את ביונסה מ"Crazy In Love" וזוכר שפעם היא הייתה בלהקת בנות. זה סרט על האמנית הטובה ביותר של התקופה שמיועד למעריצים שהולכים איתה כבר 25 שנים, שמקבלים עוד עבודה שהושקעו בה כל כך הרבה זמן ואנרגיה, וזה ניכר בכל שניה על המסך.

מרוב התלהבות וריקוד, לא הייתי בזמינות נפשית לשים לב אם הסרט מראה כל אחת מ-148 התלבושות שקווין בי החליפה במהלך הסיבוב הזה, אבל הוא לגמרי שם דגש על התלבושות האחרונות של הטור - וטוב שכך. לא כל השירים שהיו על הבמה מופיעים בסרט, כך למשל נעדרים הקאברים לשירים של טינה טרנר ומארי ג'יי בלייג', ואפילו "I care" הוצא מהפלייליסט למרבה החרדה. אבל, שלושת הביצועים הכי מצופים שנכנסו באופן קבוע לפלייליסט של הטור רק לקראת סופו - "All Up In Your Mind" ו-"Thiqe", קיבלו את הכבוד שמגיע להם (הראשון גם כולל ריקוד מושלם עם הטווינס לארי ולורן), כמו גם ביצוע ל-"Drunk In Love". וכן, זה אותו ביצוע שכולנו מכירים מההופעה ההיא במלון בדובאי, עם הסיומת הגרנדיוזית שבה היא עולה באוויר כמו ונוס שעולה מהבורג' חליפה על רקע של מזרקות עצומות וזיקוקים מסנוורים. הביצוע הפך לויראלי ברשתות בזכות השירה העוצמתית של ביונסה בסופו, והיא החליטה לספק את הסחורה למעריצים אסירי התודה שצרחו את נשמתם גם בלייב וגם בקולנוע. ותנו לי לספר לכם: עשרות אנשים צועקים ביחד גרסת לייב שרק אובססד ומוטרפים לחלוטין מכירים - היא חוויה מרוממת רוח.

כמובן שנמצאים פה כל השלאגרים המיידים מהאלבום, שבגלל האופי המוזיקלי שלו הועתק לבמה באופן זהה למדי לסדר הופעת השירים באלבום. כך, אחרי הבלדות, מגיעים הביצוע ל-"Alien Superstar", ביצוע שכבר הפך לקאלט באינטרנט תוך כדי ההופעה, והקהל בקולנוע ממצה את זכות הישיבה במקום ומחליט לעוף באוויר. בסרט השתמשו בצילום מתוך הופעה באריזונה - שבה המיקרופון שלה שבק חיים והיא נאלצה לרדת מהבמה, לא לפני שניצלה את ההזדמנות להחליף בגדים ולחזור עם אאוטפיט חדש ומחלע נפשות שהשכיח שהייתה תקלה כלשהי בכלל.

רגעים של אושר עילאי במיוחד נרשמו כמובן כשהיא שרה "Look around, everybody on mute" וכולם נאלמים דום רק כדי לצעוק יחד עם כולם, כמה שניות לאחר מכן, את השורה “Look around, it's me and my crew. Big energy”!!! ציון לשבח גם לכל המניפות שכולם שלפו בשיר "Heated", כולל צרחות בוורס הקאלטי ושורת המחץ שמוקדשת לדוד ג'וני.

ההחלפה המהירה של הלוקים מעבירה לחלוטין את התחושה של  נשף אמיתי - כזה שמתכוננים אליו עם אאוטפיט שאמור לגרום לכולם to gag. ביונסה השאירה את המעריצים גאגינג מספר רב של פעמים במהלך הסיבוב הזה, וכל גאג מתעלה על קודמו, כך למשל באירוח של דיאנה רוס שמובא גם בסרט, ההופעות ביוסטון עם מייגן די סטליון חיים שלנו וכמובן קנדריק למאר מגיע לתת וורס של הלייף בשיר הכי טוב באלבום - "America Has a Problem".

בלו אייבי קרטר גבירותיי ורבותיי

משובצת גם בקטעי "מנוחה", שהם הקטעים בהם מבליחה המשפחה הגרעינית של קווין בי. חוץ מעוד קצת שוטים של רומי וסר, אחד הרגעים המצחיקים בסרט קורה כשבלו אייבי מתערבת בפגישת סט ליסט ומנסה למנוע את הוצאת "דיווה" מהמופע, כשאימא שלה אומרת לה "אני מעריכה את הדעה שלך, אבל צריכה לקחת צעד אחורה, את לא יכולה לחתוך אנשים באמצע דיבור". קאט לביונסה מבצעת על המסך את "דיווה". רגע מושלם.

גם הרצון של בלו אייבי להיות חלק מההופעה מקבל פה מקום, כולל השתתפות שלה בחזרות קדחתניות כדי שאימא תרשה לה לעלות להופעה אחת. בפועל, האירוח של בלו אייבי בקטע ריקוד אחד הפך לויראלי בטירוף, והיא המשיכה ללוות את האם בעשרות הופעות לאחר מכן. יש גם רגעים יפים עם האבא מת'יו נואלס ושיחה קצת קרינג'ית עם אימא טינה.

יודגש, טינה נואלס לוסון היא קדושה שהעניקה חיים לביונסה וסולאנג' ורק על זה מגיע לה פרס מפעל חיים + עץ בחלקת חסידי אומות עולם של האו"ם. אבל צפייה בשיחה בין ביונסה למטריארכית הראשית, כששתיהן משתפכות אחת על השניה מי מעצימה את מי יותר, מי אוהבת את השניה יותר, מי מלמדת את השניה יותר ומי נזר הבריאה יותר- ובכן, קרינג'.

עם יד הלב ולמרות כל הרגעים המעניינים של התהליך מבפנים, בכל זאת יש דבר אחד שמורגש בחסרונו, וזה איזשהו רגע של ביונסה שפונה אלינו לא רק כקהל שמלווה אותה או עדת מעריצים אוהבת. לביונסה יש שלושה ילדים ובן זוג מפורסם ומיליארדר שלא מזמן הוכנס להיכל התהילה של ההיפ הופ, וקיבל תערוכה מיוחדת על שמו בספרייה הציבורית בברוקלין. לבנות מופע כזה, כשיש לך משפחה בבית - זאת משימה פסיכוטית למדי, גם כשאת ביונסה. האם היא נשברת לפעמים? יש רגעים של ייאוש? קורה לה שהיא חושבת שכבר אין לה את זה? איך היא הרגישה לצאת לסיבוב הופעות שמקדם אלבום שלה - שמכר הכי מעט עותקים בקריירה שלה? והאם היא בעד ליזו או לא, פרטי נמקי והסבירי? אלה הן שאלות שלא מקבלות התייחסות בסרט, ואולי לבקש עליהן תשובה זה כבר להיות ממש חמדנית. זה לא גורע בכלום מההנאה, אלה סתם נקודות למחשבה.

התעלות אנרגטית שמורגשת באולם הקולנוע

ההקרנה של "רנסנס" בקולנוע היא אירוע שמעורר ההתרגשות ושמחה הקולקטיבית של כל הקהל באולם. זה הופך את חווית הצפייה למשהו שמזכיר הופעה הרבה יותר מאשר צפייה בסרט. כמו מדיטציה קבוצתית של מסיבה למביני עניין בלבד. ההתעלות האנרגטית שמורגשת לחלוטין באולם - היא לא משהו שקורה בכל סרט תיעודי מוזיקלי שקיים. "רנסנס" נערך ונבנה כך שהשיא שלו הולך ומתעצם לקראת סופו. אלו הן כמעט 3 שעות שעוברות כמו רבע שעה, ומסתיימות עם הבונוס הכי טוב שיש: שיר חדש "My House", שזמין כעת להאזנה בספוטיפיי.

זאת חוויה שסוגרת מעגל מופלא לכל תופעת התרבות הזאת שנקראת "רנסנס". עבור רבים מאיתנו, היא התחילה עם אלבום בעל משמעות קווירית בפרט ותרבותית בכלל, המשיכה עם ביקוש פראי לכרטיסים, העסיקה אותנו ימים ארוכים בחירת אאוטפיט כסוף להופעה, ספירת הימים למופע, היציאה ממנו באופוריה מוחלטת ותחושה שכל דולר שהושקע במסע הזה היה מוצדק - ושזאת חוויה שאין לה מחיר.

גם למי שלא ראה את זה לייב, אבל מכיר את ההופעה בשלמותה מקטעים שרצים ברשת, יש סרט שהוא מסע מוזיקלי נהדר שהופך אותו להיות חלק בלתי נפרד מסיבוב הופעות שהפך לאגדה עוד לפני שהתחיל, להיסטריה תרבותית-חברתית-כלכלית כבר במהלכו, ולטקס ההמלכה המי יודע כמה של ביונסה בתור המלכה הבלתי מעורערת של החיים האלה - בעולם המוזיקה וגם בכלל.