סרטה הראשון כבמאית של סקרלט ג'והנסון נהנה מחמלה יהודית, אך צדקנותו פוגמת בו

סקרלט ג'והנסון היא אחת מהשחקניות הגדולות ביותר בעולם בשני העשורים, כזו שכיכבה באינספור שוברי קופות ושנחשבת גם לשחקנית מוערכת מאוד, שאף הייתה מועמדת לשני פרס אוסקר, על תפקידיה בסרטים "ג'וג'ו ראביט" ו"סיפורים נישואים". כמו שחקנים מצליחים רבים, גם היא החליטה "לחטוא" בבימוי, וכך קיבלנו לאחרונה את "אלינור הגדולה", סרט הביכורים שלה על כס הבימוי, שאף הוקרן בפסטיבל קאן האחרון.

הסרט מבקש מהקהל לתת לו יד ולהוביל אותך בבטחה אל עבר היעד שלו, אבל משהו בבוסריות שלו גורם לצופים להבין שלפעמים אפשר פשוט ליהנות מחוויית החמלה, גם זו האנושית שבסרט. שום דבר מזה לא נגרם בשל הכוכבת הראשית שלו, המועמדת לאוסקר ג'ון סקוויב ("נברסקה", "תלמה", "אודות שמידט"), שבגיל 96 (!!) מוכיחה שהיא לא רק פנומנלית, אלא גם עד כמה זה נדיר לראות חיונית כזו על המסך הגדול בגיל הזה, בטח ובטח כשמדובר בשחקנית לא צעירה שסוחבת את כל הסרט על כתפיה.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• כבר זמן רב שלא צפיתם בסדרה כל כך מותחת כמו הסדרה הזו

• 20 שנה אחרי שיצא: הסרט האייקוני יהפוך לסדרת טלוויזיה

• "זה בית ספר חי": השחקן הצעיר על המשחק לצד הכוכבים הוותיקים

השחקנית הוותיקה שמאחוריה עשרות שנים של משחק, מגלמת בסרט אלמנה בשם אלינור מורגנשטרן, שמתגוררת באותו בית יחד עם חברתה הטובה בסי שטרן, אלמנה גם היא. השתיים אוהבות זו את זו אהבת נפש – הן ישנות יחד, מבלות יחד ועושות שופינג יחד. אבל כשבסי הולכת לעולמה, אלינור לא מסוגלת להישאר בביתן המשותף בפלורידה, ועוברת לגור אצל בתה הלחוצה במנהטן ובקרבת נכדה החביב מדור ה-Z. השתיים לא בדיוק משדרות על אותו התדר והנכד חי את החיים של עצמו, אז במטרה להמשיך להרגיש שהיא בחיים, אלינור מחליטה ללכת למרכז הקהילתי. שם, היא נקלעת בטעות לקבוצת תמיכה של ניצולי שואה מקסימים, שגורמים לה להרגיש בבית. בין הסיפורים שהיא שומעת, מחליטה אלינור לספר את סיפור הישרדותה של בסי כאילו היה שלה – זאת על אף שהיא מעולם לא עברה את השואה בעצמה.

סיפוריה של אלינור (שהם בעצם של בסיס) מרתקים את חברי הקבוצה, מה שמוביל את נינה, סטודנטית לעיתונות שזה עתה התייתמה מאימה, להביע בה ובסיפורה עניין רב. השתיים מתחברות, בעוד נינה בטוחה כי אלינור היא הסיפור הגדול הראשון שלה, זה שיכניס אותה בגדול לעולם העיתונות אותו היא מכירה מקרוב בזכות אביה, כתב חדשות נערץ שנוכח-נפקד בחייה.

בזמן שהשיח האנטי-ישראלי בעולם נמצא בשיאו, ג'והנסון הבמאית הופכת לאישה הנכונה בזמן הנכון בכך שהיא בחרה שבפרויקט הראשון שלה כבמאית יהיה לא רק מגניב וסקסי, אלא גם כזה שיעסוק בשואה וביהודים. באמצעות "אלינור הגדולה", אין ספק שג'והנסון, יהודייה בעצמה, עושה איתנו חסד גדול. יש בו לא מעט חמלה והכלה של הנרטיב היהודי על מורכבותו, אך יחד עם זאת יש בו גם משהו צדקני וטהרני מאוד.

כשהשקר של אלינור מתגלה והאמת יוצאת לאור, סביבתה מגיבה בזעזוע ובדרמטיות מוגזמת. בסופו של דבר צריך לזכור שמדובר בקשישה שלא פגעה באף אחד בכך שסיפרה על עצמה את הסיפור של חברתה – זהו שקר לבן שמהווה הנצחה של אדם שהיא אהבה מאוד ושהלך לעולמו. זה כל הסיפור.

הסרט נע לקראת סופו בקו מתוק-מריר ומלא חמלה, כשכל הדרמה שקדמה לו נמחקת די במהרה, כך שמה שנותר ממנו היא עוד סרט מתוק ויפה. אולי אם היה בו יותר מבט מלא כנות על דמותה של אלינור אפשר היה לצאת ממנו בתחושה שאנחנו מתים עליו, אבל אם השיא שלו גורם לנו לתחושות מעורבות, כנראה שיש בו בעיה לא קטנה.