סתם רעש וצלצולים: "מקום שקט: היום הראשון" אינו עומד בציפיות

שני סרטי "מקום שקט" שיצר, ביים ושיחק בהם ג'ון קרסינסקי, לצד אשתו אמילי בלאנט, היו הפתעה נעימה. הם היו הצעת הגשה לסרטי מדע בדיוני ואימה והתאפיינו בעיקר בדרמה חזקה - כל זאת כשהם מתנהלים בדממה כמעט מוחלטת. ההצלחה בקופות וגם התגובות האוהדות בקרב הקהל והמבקרים, הביאו את הבמאי מייקל סרנוסקי לכתוב תסריט לסרט נוסף בסדרה. הפעם זהו פריקוול, סרט מקדים לאירועי הסרט הראשון, שאולי בתקווה יספק הסברים למוצאם של החייזרים בעלי השמיעה החדה ואת הסיבה לפלישתם לכדור הארץ.

הסרט מתחיל ביום שגרתי ורועש בעיר ניו יורק, שבו אנחנו פוגשים לראשונה את סאם (לופיטה ניונגו) - בחורה צעירה וצינית המגדלת חתול מתוק בשם פרודו. סאם מתמודדת עם מחלה קשה וסופנית שבעקבותיה היא נאלצת לשהות בהוספיס. האח הראשי שמלווה אותה משכנע אותה לצאת טיול בעיר והיא מפנזטת רק לאכול משולש פיצה בהארלם.

כבר בדקות הראשונות של הסרט המציאות של סאם וכל תושבי ניו יורק משתנה, כשחייזרים אכזריים מגיעים לכדור הארץ בפלישה נוראית, עוצמתית ומהירה המביאה איתה פגיעות רבות. סאם מוצאת את עצמה משוטטת לבדה ברחבי העיר ואליה חובר בחור צעיר הקרוי אריק (ג'וזף קווין), ויחד הם מנסים לברוח מהפולשים בעלי השמיעה החדה, כשעל הדרך נוצרת ביניהם מערכת יחסים עדינה ורגישה.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• המסמכים חשפו: מייקל ג'קסון הותיר אחריו חובות של חצי מיליארד דולר
• 30 שנה ל"מלך האריות": מסרט שאף אחד לא האמין בו - להצלחה אדירה
• "גנוב על החיים": לא מתוחכם מדי - אבל המיניונים עדיין מבדרים

אחד הדברים המרתקים ב"מקום שקט: היום הראשון" הוא האופן שבו הוא מעורר מחשבות אצל הצופה. ישנן סצנות רבות לכל אורכו, שגורמות לצופה לשאול את עצמו מה הוא היה עושה בסיטואציה הזו. הדמויות בסרט ניצבות בפני דילמות קשות ומצבים בלתי-אפשריים, מה שמביא לאקסטרה הרהורים ותהיות. סצנות אלו מוסיפות עניין והופכות את הסרט למסקרן ומעניין מעבר לרגעי האימה והמתח.

אבל, וזה אבל די גדול, ההבטחה הלא-כתובה של הסרט, לספר לנו כיצד הכול התחיל ואיך הגענו לאן שהגענו, לא מתקיימת. במקום להרחיב את היריעה על היום הראשון של הפלישה, "היום הראשון" משאיר אותנו ללא כל חידוש בנושא. בתחילת הסרט ישנה ציפייה לראות איך הצבא והממשל מתמודדים עם הפלישה וכיצד האזרחים שורדים אותה - אך זה מתפוצץ בפרצוף. במקום, הסרט מרגיש כמו מופע מהיר, שטוח ופשטני מידי. יותר מזה, הוא מרגיש כמו ארוחה טעימה שמשאירה את הצופה רעב: הכול היה טעים, אבל נשארתי רעבה.

נקודה מעניינת שלא תורמת לדירוג של הסרט היא הקלות שבה הדמויות מגלות את נקודות התורפה של החייזרים. הן מגלות מהר מדי שהפולשים האכזריים עיוורים אך עדיין יש להם יכולת מרשימה לשמוע כל רעש קטן. דבר נוסף שהם מגלים די מהר הוא העובדה שהם לא יודעים לשחות. ההבנה המהירה הזו מפחיתה מהמתח והאמינות של העלילה ותורמת לשטחיותו של הסרט. ואם נהיה עוד קצת טרחניים, באופן מוזר, פרודו החתול שומר על שקט מוחלט לאורך כל הסרט, מה שמוסיף שכבה אבסורדית נוספת לסיטואציה. אתם מכירים חתול שלא מיילל?

ג'וזף קווין, הזכור לכולנו בתור אדי מהסדרה "דברים מוזרים", מפגין גם הפעם תצוגת משחק מרשימה - במיוחד שברובו המוחלט של הסרט הוא צריך להתנהל בשקט מוחלט. קווין מצליח להעביר מגוון רגשות, אמפתיה ומתח באמצעות הבעות פנים ושפת גוף; לופיטה ניונגו מציגה גם היא ביצוע מרתק. היא משקפת בעיניה את הפחד המתמיד וגורמת לצופה להבין את המאבק היומיומי שלה עם המחלה הקשה והמציאות החדשה. באמצעות משחק מאופק ומדויק מוכיחה גם היא שאין צורך ביותר מדי מילים.

לצד המשחק המרשים, הבמאי מייקל סרנוסקי מצליח לייצר אווירה מתוחה ומאיימת גם בלי להשתמש בקולות של צרחות. השימוש בדממה ובזוויות צילום שונות יוצרים תחושה של סכנה מתמדת, גם כשהחייזרים אינם נראים.

למרות החסרונות, בסופו של דבר "מקום שקט: היום הראשון" ממשיך במסורת השקטה של קודמיו ומנצל את הדממה ככלי דרמטי, ומוכיח שלפעמים מה שלא נאמר חזק יותר ממה שכן. יש בו שפע של רגעי מתח, ג'אמפ סקרז ופרצי אדרנלין. זה סרט שמספק חוויה מהנה של אימה מעורבת עם מד"ב - גם אם הוא לא מממש את מלוא הפוטנציאל שטמון בו.