קשה לדבר על "חלום של רובוט" מבלי לבכות. אפילו שזה סרט אנימציה אילם

מה כבר יכול ללמד אותנו סרט נטול מילים, על חברות בין כלב לרובוט בניו יורק של שנות ה-80? ובכן, הרבה: על אובדן, על מערכות יחסים ועל אהבה, בדרך של זיכרון לימים שלא ישובו עוד, בנימה מלנכולית, בוגרת ומפוכחת • הכינו את הממחטות, התארגנו על קופסת גלידה - כי טקסט מרגש לפניכם | ביקורת קולנוע

"חלום של רובוט" | צילום: "חלום של רובוט"

בבואי לצפות בסרט "חלום של רובוט", הייתי סקפטית. לא הייתי בטוחה עד כמה אתחבר לסרט אילם על חברות אמיצה בין כלב לרובוט. אבל מה אתם יודעים, מסתבר שיש הפתעות בחיים.

עוד לפני שאגע בסרט, כמה מילים אודות רובוטים שהקיפו אותי לאחרונה: כשחקנית, אני משחקת בתיאטרון "המדיטק" - שם עומלים בימים אלו על הצגה בשם "אח מפח", אודות ילד שמתחבר לרובוט עצום; מלבד זאת, כשנכנסתי לאולם הקולנוע פגשתי מכרה שיצרה הצגת יחיד בשם "רובוני", על ילדה שיוצרת רובוטית בדמותה.

ובכן, כשהתמה הזאת מתחילה להקיף אותך, בעולם שבו האינטליגנציה המלאכותית מתחילה לאיים עלינו והבדידות נעשית מנת חלקנו, את לא יכולה שלא לתהות: אולי כולנו צריכים איזה רובוט שיעשה לנו את החיים יפים יותר?

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

"חלום של רובוט", זוכה פרס הסרט הטוב ביותר של פסטיבל אנסי, פרי יצירתו של פבלו ברגר ("שלגיה"), מספר על כלב ששמו "כלב", שחי חיים בודדים בניו יורק של שנות ה-80 - אבל בעולם מלא חיות ונטול בני אדם. זו תקופת הרולרבליידס, הביט-בוקס על המדרכות והתסרוקות המנופחות. מגדלי התאומים מופיעים פעמים רבות בפריים ומהווים ערך נוסטלגי שמכיל בתוכו במקביל איזה חסר גדול, תקופה שהייתה ולא תחזור.

כלב מבלה את הערבים שלו לבד בבית, משחק עם עצמו משחקי וידאו ומחמם במיקרוגל אוכל קפוא בזמן שהשכנים שלו צופים יחד בטלוויזיה ומאכילים אחד את השנייה פופקורן.

כשכלב נתקל בפרסומת לרובוט הוא מתפתה להזמין לעצמו אחד כדי שיהיה לו לחברה, ואכן - החיבור בינו לבין הרובוט האדיב בעל החיוך המתכתי והעיניים הגדולות כמעט מיידי, ומה שמתחיל כידידות מופלאה מתפרש בהמשך כזוגיות רומנטית לכל דבר: הם מבלים בסנטרל פארק, אוכלים נקניקיות ורוקדים על גלגיליות, תוך שהם מהפנטים בשמחתם את העוברים והשבים לצלילי מה שהופך להיות "השיר שלהם" - "September" של "Earth, Wind & Fire".

בסיקוונס קסום של הבילוי שלהם בחוף הים בלונג איילנד, השניים צוללים יחדיו במצולות, נרדמים על החוף שלובי ידיים וישנים שנת ישרים של אוהבים - עד שהכול מתנפץ לרסיסים: כשהם מתעוררים לעת ערב, לבד על החוף, הרובוט מתקשה לזוז ומתמלא חלודה.

לחזות במאמציו הנואשים של הכלב לחלץ את חברו מהתסבוכת הזאת היה מכמיר לב. כלב עושה כל מה שהוא יכול לעשות, אבל זה לא מספיק. החוף נסגר וייפתח שוב רק בקיץ הבא, והאירוע הזה גוזר על השניים פרידה כואבת. הכלב שבור הלב חוזר לחייו הבודדים לאחר שכבר טעם את טעם האהבה. ככל שהזמן עובר והחורף מכה, הכלב מנסה למצוא לעצמו חברים חדשים, בזמן שהרובוט נותר קפוא על החוף, חולם על הזמנים היפים של השניים ועל הרגע בו הם ייפגשו שוב.

באחת הסצנות החכמות והמפתיעות, שמרפררות לסצנת הרצח המפורסמת ב"פסיכו" של היצ׳קוק, הכלב שוטף מעצמו קטשופ במה שנראה כמו דם ניגר. השימוש בשוט שבו נראה רק זרם המים מעל בהתחלה, הקטשופ שנשטף מעליו כמו דם מסתחרר מטה, מבטו הריק של כלב, ושוב, כמו ב"פסיכו", אותו שוט של זרם המים אך הפעם מתוך פרספקטיבה של מישהו שכבר איננו, כמו מת. המים נשאבים לתוך לוע האמבטיה, חור שחור וריק אינסופי שמשתלט על הפריים, ואנו נכנסים לתוכו יחד עם כלב, כואבים את כאבו.

זהו סרט האנימציה הראשון שמביים הבמאי הספרדי פבלו ברגר, שעיבד את ספרה של שרה ורון לכדי תסריט יפהפה ונטול דיאלוג לחלוטין. האנימציה בחסות בנואה פרומון רגישה ואפקטיבית, והפסקול של אלפונסו דה וילאלונגה פורט על מיתרי הנפש. קשה לי להיזכר בסצנות מהסרט מבלי לרוץ לקחת טישו או להתנחם בבן אנד ג'ריס, כי מדובר פה בסיפור סוחט וצובט לב על החמצה, כמיהה, געגוע והשלמה.

בעולם של "חלום של רובוט", רובוטים או בינה מלאכותית לא מהווים איום, אלא רעיון אופטימי ואוטופי של יקום שבו כלל חלקיו יכולים להתאחד ולפעול ביחד. הרומן של הסופרת והמאיירת שרה ורון אמנם פונה לקהל יעד של ילדים, אבל הסרט ללא ספק מתאים גם לקהל מבוגר יותר. לצד הנאיביות והרומנטיות, הוא מכיל נימה מלנכולית, בוגרת ומפוכחת, שעוסקת בשאלה מורכבת על אובדן, אהבה ומערכות יחסים.

גיבורי הסרט למדים שישנה האפשרות ליותר מחבר נפש אחד בחיים, ולתובנה הזאת יש טעם לוואי מר מתוק.

תגיות: ביקורות סרטים ביקורת קולנוע