הסרט הישראלי "מעבר להרים ולגבעות" משלב עדינות ועוצמה

בדיוק לפני עשור ביים ערן קולירין את סרטו הראשון, "ביקור התזמורת" הנהדר, שכבש את לבבות הצופים בארץ ובעולם. את הקרדיט הגדול שצבר הוא פדה באומץ בסרטו השני, "ההתחלפות", שהיה פרויקט אישי, בשפה של קולנוע אמנותי, שפחות הצליח ליצור חיבור עם הקהל. את סרטו החדש והמצוין, "מעבר להרים ולגבעות", אפשר למקם באמצע הסקאלה שבין שני הסרטים הללו. גם כאן הקצב נינוח והנגיעות עדינות, כאילו קולירין מביים בכפפות משי. ואולי מוטב שיעטה כפפות כשהוא פונה לעסוק בצברים, כלומר, בישראליות.

זהו סיפורה של משפחה ככל משפחה. חילונית, מעמד הביניים, דירה בבניין בעיר. האב הוא איש צבא שמשתחרר ויוצא לאזרחות. הסרט נפתח בשתיית השחרור שלו, המעוצבת כטקס פתטי ובו תוכנית אמנותית שכוללת ביצוע של להקה צבאית ל"שיר פרידה", לרבות כל קלישאות ההעמדה, בכזה דיוק עד שיש מצב שחיל חינוך ישלח לבמאי צו מילואים. זהו הראשון בסדרת ריטואלים ריקים שיחזרו לאורך הסרט, המבקש לפענח מה מאחד אותנו. השיר הזה מצטרף אל פסקול משירי "ארץ ישראל הישנה והטובה", של אריק איינשטין, שלישית גשר הירקון ועוד. מעבר למוזיקה, קולירין גם נמשך לטקסטים. כך, למשל, את הסרט מקדימות מילות השיר "ייפוי כוח" של דוד אבידן, אם המשפחה היא מורה לספרות, ויש גיחת אורח מבריקה של ד"ר אסתרית בלצן (למי שלא מכיר - מוזיקולוגית ומרצה, להיט בחוגי פנסיונרים).

גם הליהוק נמנע מכוכבים, כדי לתת את התחושה שאתם צופים בשכנים שלכם. אפילו שהאב (אלון פדות) הוא סגן אלוף, אין בו שום דבר הרואי, להפך, הוא בקושי משליט סדר בסלון שלו. חמור מכך, הכי חמור שיכול להיות בישראל – הוא פראייר, שבחיפושיו אחר עיסוק חדש מצטרף לתרמית פירמידה. האם המורה (שירי נדב נאור) מלמדת בהתלהבות שירי תשוקה, מה שכמובן גורם לכל הגברים סביבה לפרש זאת כהזמנה, ומזכה אותה בכינוי "מילפית" בקרב התיכוניסטים. הבן הגדול הוא מתבגר שמוק. הבת (מילי עשת, בהופעת פריצה מרשימה) היא נערה שמורדת באביה הקצין בהצטרפות להפגנות אנרכיסטים, ובניסיון להגדיל את מאגר חבריה בפייסבוק בכמה שמות ערביים. היא מונעת בידי הלהט הנאיבי שלה, והתסריט משחק עם הציפיות - או שמא נאמר החששות - של הקהל מדמויות הערבים שבהם היא פוגשת.

כל אחד מבני המשפחה חווה אוסף של רגעים חזקים, לפעמים הם כמו מערכונים ולפעמים הם דיאלוגים דרמטיים מושחזים שמסתיימים בפאנץ' שמרסק את אחת הדמויות. חוץ מהפאנץ' הסופי, שמרסק את הקהל.

לרוב נמנעים מספויילרים, אך סצנת הסיום של הסרט היא כה עוצמתית, שאי אפשר שלא להקדיש לה פסקה, וגם זה כמובן לא מספיק. היא מתרחשת במקום שאולי קולירין מזהה בתור הכי קרוב למדורת השבט בישראל 2017 – הופעה של שלמה ארצי בקיסריה. הצלם (שי גולדמן, שהצילום היפה שלו עוטף ברוך את כל הסרט) ניצב בתוך הטריבונה, באופן שהופך את הצופים בסרט לנוכחים, כאילו מושבי אולם הקולנוע ממשיכים את המסך. ערב רב של ישראלים נלהבים, כולם יחד, רוקדים בשמחה לצלילי השיר "נצמדנו", שבו הדובר מתרפק על נוסטלגיה ("שרה שרה עם גיטרה געגועים לים"), מחפש את מעט הנחמה במוזיקה ("הלהקה ניגנה בכוח את עצמה"), ומבכה את מה שנהיה כאן ("ובכיכר נצמדת אליי במות אבינו יצחק") עם קורטוב רחמים עצמיים. לפתע, בתוך כל החגיגה, הבת הקטנה מפנה את הראש ומישירה מבט אל המצלמה, אל היושבים באולם, אליכם. ומה תענו לה?

עוד ברשת סלבס

שופרסל ממזערת נזקים: רותם סלע מסירה פוסט

קופי פייסט: נעמי הורביץ נגד הבית התאילנדי

איל קיציס עתר לבית המשפט שיפנה דייר מביתו

מי קיבלה יותר כסף בסופרבול-גל גדות או בר רפאלי?