אבודים: "אנשים שהם לא אני" מספק הצצה מרתקת לראש של דור ה-Y
סרט הביכורים של הדס בן ארויה יוצר תמונת מצב עדכנית לחיים של דור ה-Y ושל צעירים תל-אביבים בפרט ומאיים להפוך לקאלט • ביקורת סרט
פתיחה
שנת 2016 היא ללא ספק שנת האנדרדוגים והסינדרלות - מהאליפות ההיסטורית של לסטר סיטי והזכייה של פורטוגל ביורו בכדורגל האירופי, דרך האליפות ההיסטורית של ב"ש בישראל ועד לדונאלד טראמפ, שניצח נגד כל הסיכויים בדרך לבית הלבן. הסיפור שעומד מאחוריי "אנשים שהם לא אני", סרט הביכורים של הדס בן ארויה שעולה בימים אלה לאקרנים, הוא כנראה סיפור הסינדרלה הכי גדול של הקולנוע המקומי.
הסרט החל את דרכו כסרט הגמר של הדס במסגרת לימודיה באוניברסיטת תל-אביב, אך סרט קצר לא הספיק לכמות החומרים של סרט הגמר שהפך לפיצ'ר. מכאן הסרט יצא לסבב פסטיבלים ברחבי העולם ואף זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל מאר דל פלאטה היוקרתי כשהוא גובר על "אור ירח", אחד הסרטים הכי מוערכים השנה ע"י מבקרים ברחבי העולם ואחד הסרטים החזקים במרוץ לאוסקר הקרוב.
תמונה 1
חלק 2
"אנשים שהם לא אני" עוקב אחרי ג'וי (הדס בן ארויה), צעירה תל-אביבית שלא ממש מצליחה להתגבר על האקס, ובינתיים עושה כל מה שהיא יכולה לעשות כדי לא להיות בודדה- היא מפתחת קשריים מיניים עם אנשים שהיא לא מכירה.
הקשר המרכזי שלה הוא עם ניר (יונתן בר אור), דוש בלתי נסבל שמגלם בתוכו את שלל התכונות הבלתי נסבלות שמאפיינות חלק גדול מהצעירים בעיר הזו - אגוצנטריות בלתי נסבלת, שחצנות ותחושה כללית וחוסר רצון או יכולת להתעסק במשהו מלבד עצמו - בר אור עושה עבודה נהדרת בתור הדמות וגורם לרגעים היותר אינטימיים של הסרט להראות הכי לא אינטימיים שרק אפשר, מה שעובד לטובת הסרט.
הקשר האחר הוא עם אורן (מאיר טולדנו), בחור חדש בתל-אביב, שבא לחפש דירה אבל מוצא במקום זאת דייט שהופך מהר מאוד לסצנת סקס מאוד מביכה. אורן מגיע כאילו מעולם אחר, כזה שלא מכיר את חוקי הג'ונגל התל-אביבי, ומחפש קצת רגש בסקס מזדמן- דבר שאי אפשר למצוא אצל ג'וי, ובכללי - כמעט בלתי אפשרי למצוא בעיר הזו.
תמונה 2
חלק 3
הביטוי "בועה תל-אביבית" בא לידי ביטוי בצורה מאוד בולטת בסרט. הוא כולו מתרחש באיזור די קטן במרכז תל-אביב שהוא בעצם העולם כולו - הבר, בית הקפה, הסופרמרקטים הבתים - הכל מרוכז בבועה התל-אביבית הקטנה. הפחד של הדמויות מלהחמיץ את מה שעלול להתרחש בזמן שבפועל שום דבר מעניין לא באמת מתרחש.
בין שני הקשרים האלה מרחפת מלמעלה חוסר היכולת של ג'וי להתגבר על האקס ולהמשיך הלאה באמת - בתוכה ג'וי בחורה רגישה שרק מחפשת לאהוב ולהרגיש נאהבת, אבל לא רק שהיא חיה במקום הלא נכון אלא גם בדור הלא נכון.
תמונה 3
לעוד ביקורות סרטים:
מבקרי הסרטים של נענע10 בוחרים את הסרטים שעשו להם את השנה
"מיס סלואן": ג'סיקה צ'סטיין באחת ההופעות המחשמלות של השנה
"החטאים": נלי תגר חוזרת לשנות ה-70 וגונבת את ההצגה
חלק 4
ג'וי מחפשת רומנטיקה ואינטראקציה מילולית בדור שיודע לדבר רק דרך מסכים ואימוג'י. בן ארויה מגלמת בעצמה את הדמות הראשית לאחר שלא הצליחה למצוא מישהי שתתאים לדמות (ואכן קשה לחשוב על מישהי שתעשה עבודה טובה יותר ממנה). מבחינה זו מגיע להדס ח"ח על האומץ לחשוף את עצמה בסרט - גם מבחינה פיזית, שכן יש בסרט המון סצנות סקס נועזות, אבל גם מבחינה רגשית- בסרט שמרגיש אישי מאוד אבל גם אוניברסלי מאוד.
מבחינה קולנועית נטו מדובר בפלא קולנועי - הסרט נראה ונשמע נהדר, ובהתחשב בתקציב המאוד מוגבל של הסרט מדובר בפלא. יכולות הבימוי של הדס, שנבחרה ע"י פורום המבקרים של ישראל לתגלית השנה (ואפשר לראות בסרט הזה למה), מרשימות- להדס יש חוש ייחודי מאוד לסיטואציות, לנשיות, לאינטימיות וגם לחוסר אינטימיות. נכון, לעיתים הסרט גולש למחוזות הקלישאות התל-אביביות, אבל בסצנות שבהן הוא עובד - הוא אפקטיבי מאוד, במיוחד בסצנת הסיום המאוד מאוד מיוחדת ונהדרת של הסרט, בה חוסר היכולת של ג'וי לשחרר מתבטאת באופן מושלם.
סיום
את כל הדברים האלה מעביר "אנשים שהם לא אני" בכל-כך הרבה דרכים- הוא נע בין המון הומור, שצוחק עם ועל הנושאים שהוא עוסק בהם, והוא זז נהדר על הסקאלה של בין לבקר את הדור ה-Y ובין לפאר אותו. מדוברת ביצירת ביכורים מרשימה במיוחד עם פוטנציאל גדול להפוך לקאלט ולהתחיל כאן איזשהו גל של סרטים על הדור האבוד הזה, שממש כמו ג'וי, כמו הדס וכמו "אנשים שהם לא אני" - עדיין מחפש את עצמו.
4 כוכבים
"אנשים שהם לא אני" - בבתי הקולנוע החל מה-29.12.2016