"ג'קי": נטלי פורטמן מפנה מקום על מדף האוסקרים
האישה שהייתה ידועה כמעט אך ורק כאייקון אופנה קורמת עור וגידים עם תצוגת משחק מרהיבה של פורטמן, בסרט שהופך את ההיסטורי לאישי ומרתק • ביקורת סרט
פתיח
הסרט "ג'קי", של פבלו לרין, מספר את סיפורה של ג'קי אונאסיס, אלמנתו של קנדי, שבעיקר נחקקה בדפי ההיסטוריה כאייקון אופנה ותו לא. אלגנטית אצילית, לא יודעת שבעלה בוגד בה עם מרלין מונרו, לא חוד החנית, פירסט ליידי דקורטיבית, יותר מלניה טראמפ (בלי עבר פוחז), פחות מישל אובמה.
אבל לג'קי קנדי יש נקודת מבט והיא מרתקת ולו רק מתוקף המיקום שלה - במרכז אירוע היסטורי, דרמטי, בעל משמעות ומעורר עניין בקרב כל העולם פחות או יותר - רצח קנדי.
>>לעוד ביקורות קולנוע:
"אור ירח": אחד הסרטים העמוקים והיפים שתראו השנה
"החטאים": נלי תגר חוזרת לשנות ה-70 וגונבת את ההצגה
"אמריקן האני": לרצות לצאת להרפתקה בלי להביט לאחור
הצילום בסרט "ג'קי" מרהיב, מגולל ומפתח את העלילה בכך שהוא מכונן נקודת מבט שמשתנה בין כאוטית למציצנית לעצמתית. הצילום מלווה אירוע היסטורי דרמטי, פומפוזי כמעט- מהצד, כאחד הצופים ולעיתים נכנס לתוך פרצופה של פורטמן בזום אין שלא מותיר נקבובית אחת לא מוכרת על פניה. בנוסף ל"דרש" של הצילום יש בסרט גם "פשט" - פשוט צילומים מרהיבים, אמנותיים, קומפוזיציות מושלמות, שילובים (כמו למשל קהל עצום משתקף בחלון המכונית על פניה של ג'קי) ועוד, מהבחינה הזו הסרט הוא תאווה אסתטית.
בימוי
גם מבחינת בימוי יש כאן החלטה מאוד ברורה ונחושה - הסרט הוא על ג'קי, הכוח והחולשות שלה, החוויה שלה של רצח בעלה, שהוא גם במקרה נשיאה של דה גרייטסט ניישן; החוויה שלה שנאלצת, מתוקף היותה, להיות גם פרטית וגם היסטורית. היא בשורה הראשונה של האירוע הזה, מילולית, של הזוועה שבה (עם תיאורים גרפיים למדי בסרט) אך זו גם בו זמנית איכשהו - חוויה של עם שלם.
גם גדולי ההיסטוריונים ומומחי התיעוד - לא יוכלו לייצר חוויה כזו מתודעה כזו - כמו שנאלצה ג'קי קנדי לחוות ונקודה מרכזית זו באה לידי ביטוי בסרט באופן מרתק; מההחלטות הגדולות שג'קי עושה, כמו אופן ההלוויה והמשמעות שלה עד להחלטות קטנות כמו להישאר לאורך כל היום עם השמלה המוכתמת בדם וסירובה להחליפה - כדי שכולם ייראו את תוצאות האלימות ויבינו את גודל הזוועה.
טריילר
היסטוריה
הסרט נע בתוך ולצד תודעתה של ג'קי בין עבר אוטופי, זיכרונות הזוועה, וההווה ומתאר את שלושתם באופן מרהיב. הדמות של גקי עוברת התפתחות מעניינת ועדינה, מאישה שצופה בחייה נפעמת, לא מאמינה שסיפור הסינדרלה הזה הוא שלה, עוסקת בעיקר בזוטות - כורסאות ענתיקה, שמלות נשף וכו' ועד לאופן בו ג'קי קורמת עור וגידים כאישה חזקה, שאחרי הטרגדיה הבלתי נתפסת, הסוריאליסטית בכאוטיות שלה - של אירוע ההתנקשות הפומבי ביותר בעולם, כבר לא יכולה להיות בצל החמים של "אשתו של" וצריכה להוציא לפועל את הכוח והאחריות שבאים עם ה"אשתו של"; לעמוד על שלה, להיות חוצצת בין זיכרון בעלה והכבוד אותו היא רוצה לרחוש לו ולהנחיל לעם האמריקאי לבין "טורפי הנבלות" שמחכים לעוט על כיסא המלך שהתפנה.
הסרט גם מתאר באופן יפה את ההרגשה הקלסטרופובית והנוראית של הנישול מנכסי המעמד: ג'קי, כאשת הנשיא - הכל נעשה כדברה וכו' אבל ג'קי כאלמנת הנשיא - היא בסך הכל אלמנה, ובעלה המנוח כבר לא נשיא. וכך אנו רואים בסרט את הסיטואציה כמעין קרחון שהולך ונמס בעוד ג'קי מנסה ככל יכולתה ובכל האסרטיביות החדשה הנולדת בה - לעשות את הדברים נכון; אישית, פוליטית והיסטורית.
נטלי פורטמן מופיעה בכל סצינה וסצינה בסרט ומחזיקה אותו בווירטואוזיות לשמה. ביקורות רבות נשמעו על משחקה ואופן דיבורה, מבקרים אלו באופן ודאי לא צפו בקטעים ישנים של ג'קי המקורית אחרת היה עדיין שורף להם ביד ממחיאות כפיים. פורטמן מעבירה את דמותה של ג'קי בדיוק שגובל בתיקשור רוחות; הדיקציה, חיתוך הדיבור האופן המעט משונה שבו היא מדברת - כל אלו הם בדיוק איך שדיברה ג'קי המקורית, כפי שמי שזה מעניין אותו - יוכל לגלות בשניה.
פורטמן מוכיחה יכולות דרמטיות והתמסרות לתפקיד, נושאת באומץ קלוז אפים מופרכים, לא נתקעת בסטטיות של דמות בובת שעווה של ג'קי קנדי ומייצרת ניאונסים קטנים אבל מכריעים של מבט, של שבריריות, של אומץ, של תעוזה - הכל בדמות אחת, שמסתבר שהייתה מרתקת מאין כמוה - ג'קי קנדי.
"ג'קי": 4.5 כוכבים
