״בלייד ראנר 2049״: יצירת מופת בעלת יופי עמוק ותהיות מתעתעות

״2049״ הוא סרט ההמשך של דני ווילנוב ל״בלייד ראנר", המד״בי-פילם נוארי של רידלי סקוט מ-1982, והוא עשוי לשנות תפישות עולם לגבי הקונספט עצמו של ההמשכים. הסיקוולים והרימייקים הם כידוע מאוד באופנה (מאז ומתמיד היו, אנחנו רק נמצאים בתקופת קיצון), ורובם תמיד מגיעים כ״גדולים יותר ורועשים יותר״, כפי שנאמר לנו במודעות עצמית מלאה בסיקוול המגה-מצליח, ״עולם היורה״. אבל ווילנוב, שניצב בראש הדור הנוכחי של הבמאים המובילים עם סרטים הומניים ועוצמתיים כמו ״המפגש״, לא הגיע לכאן בשביל להתחיל שיירה של הזדמנויות כלכליות שישענו-בערך על סרט המקור. ווילנוב לקח לידיו את ההילה העדינה ש״בלייד ראנר״ יצר סביבו, ופשוט האיר אותה מחדש.

בהתאם לאופיו של הסרט המקורי, הדבר הכי חשוב ש״2049״ עושה הוא לספר סיפור אחד קטן ואישי בתוך בניית עולם אפית עשירה, ולא להתפזר עם יותר מדי קווי-עלילות כדי כביכול-להצדיק את אורכו המרתיע של 163 דקות מהפנטות. חשוב לציין כי למרות האורך דורש-הסבלנות, מדובר בסרט עלילתי-לינארי לחלוטין, שמציג סצנות מסעירות שפונות לכל חובב אקשן באשר הוא. הסרט גם מצליח לחזק את אותם מסרים מורכבים וכמעט בלתי-פתירים של המקור, שאנושיות טהורה עומדת בלב שלהם - כי מה יותר אנושי מלתהות על מהי האנושיות?

לא היה ניתן להגיע להישג מרגש שכזה ללא האיש והמצלמה, רוג׳ר דיקינס, שעומד בין היתר מאחורי מרבית יצירותיהם של צמד האשפים, האחים כהן. ״2049״ מסמל את שיתוף הפעולה השלישי של ווילנוב ודיקינס, ומזכה אותו הזדמנות נדירה של צילום מד״בי, ובתקווה גם באוסקר הראשון שלו, לאחר 13(!) מועמדויות ללא זכיה אחת.

שני ענקי קולנוע נוספים התייצבו לכבוד ״2049״: הראשון הוא כמובן האריסון פורד, שם נרדף לכוכב הוליוודי, שהוביל את ״בלייד ראנר״ כריק דקארד האייקוני. פורד מספק לסרט את השלמות הרגשית שלו, עם כמה תגובות הבעתיות שמזכירות איך הוא והכריזמה שלו הצליחו לכבוש את הקהל שוב ושוב בהיסטוריה כל כך מצליחה. השני הוא המלחין האנס זימר, שבין היתר כותב פסקולים באופן קבוע עבור כריסטופר נולאן (כולל ״האביר האפל״), ואף יצר את הפסקול הנצחי של ״מלך האריות״. כל שוט ושוט ב״2049״ מובל על-ידי הצלילים האינטנסיביים של זימר, ששואבים עוד יותר פנימה לתוך המתרחש במסך.