והאוסקר הולך לפיראטים

האוסקר הוא חגיגה לכל מי שאוהב סרטים, אבל ממש לא מהסיבות שאתם חושבים עליהן. אני לדוגמה שייך לזן שלא ממש מתלהב מנאומים ארוכים, בדיחות קרש ובילי קריסטל. אבל אני עדיין מת על טקס האוסקר, כי הוא זה שמביא לאינטרנט את כל הסרטים החדשים.

מסתבר שחלק גדול מהסרטים שמורדים באופן לא חוקי באימיול ובביטורנט, מופיעים דווקא בתקופת האוסקר. זה לא מקרה: האולפנים נוהגים לשלוח לכל 6,000 חברי האקדמיה, השופטים בטקס האוסקר, עותק מוקדם של הסרטים המועמדים, לצפייה נוחה בבית. בדרך, כמה מהעותקים האלה מגיעים לאינטרנט ואל אנשים כמוני.

השנה, למשל, 31 מתוך 34 המועמדים לאוסקר (לא כולל סרטים דוקומנטריים וזרים) כבר הופיעו באינטרנט להורדה. 24 מתוכם הם סקרינרים, שזה השם הרשמי של העותקים שנשלחים לחברי האקדמיה. אני מת על חודש האוסקר, ואתם?

ניצחון בנוק אאוט

כמובן ש-2007 היא לא השנה הראשונה שבה מחללים הפיראטים את קדושת האוסקר. האולפנים והרשת נלחמים זה בזה כבר כמעט 10 שנים. איכשהו, האינטרנט תמיד מנצחת, וזה לא שהחבר'ה באקדמיה לא ניסו להילחם בתופעה.

ב-2003, למשל, החליט יו"ר האקדמיה דאז, ג'אק ולנטי, שאין יותר סקרינרים. לאף אחד. רוצים לראות את הסרטים? לכו לקולנוע. השופטים בתחרות, שהיו רגילים לנוחות של הבית, הגיבו בזעם. גם מפיקים עצמאיים ובמאים מכל רחבי העולם כעסו – המצב החדש גרם לכך שהסיכוי שיראו את היצירות שלהם הפך זניח. האקדמיה הפכה את ההחלטה שלה. 1:0 לפיראטים.

שיטה נוספת שנוסתה מספר פעמים, היתה לשלוח רק קסטות וידאו. ההיגיון שהנחה את השיטה הוא שהפיראטים יתקלו בקשיים להפוך את הסרט לפורמט שניתן לשלוח באינטרנט, ושהאיכות תהיה כל כך גרועה, שאף אחד לא ירצה להסתכל. כיווּן המחשבה הזה היה כמובן מוטעה. 2:0 לפיראטים.

בשנים 2004 ו-2005 הוחלט באקדמיה לסמן כל עותק שנשלח לשופטים בסימון בלתי נראה, המפוזר על פני פריימים שונים לאורך כל הסרט. חברות ת'ומפסון ו-BayTSP עסקו בהחתמת הסרטים ובהשוואת החתימות לעותקים שהורדו מהאינטרנט. "עכשיו תפסנו אותם", אמרו לעצמם מנהלי האולפנים. טוב, הם לא ממש תפסו "אותם", אלא את קרמיין קרידי, זקן חביב בן 69 ששיחק תפקיד משני ב"הסנדק" 2 ו-3. קרידי שלח את הסקרינרים לחבר משום שהיה בטוח שמדובר סתם בחובב סרטים מושבע. החבר מת בזמן המעצר וקרידי הועף מהאקדמיה, אבל זה לא ממש עצר את הפיראטיות.

סימון הסרטים הוא לא רעיון חדש. כבר שנים שכל סקרינר מכיל הדפס שקוף בצד המסך, שמיועד לסמן שמדובר בעותק של האקדמיה. הבעיה היא שלא ניתן להוכיח בעזרת הסימון בלבד שחברי האקדמיה הם אלה שהדליפו את הסרטים. יתכן שמיליונים רבים היו נחסכים אם מנהלי האולפנים היו טורחים לקרוא את הבלוג של Waxy, שעוקב אחר ההפצות הפיראטיות. מסתבר שבבממוצע, הסרט מגיע לאינטרנט כ-13 יום לפני שהוא אצל השופטים. אם נחשוב בהיגיון, נגיע למסקנה שהאולפנים יכולים לחסוך כסף רב על ידי הפניית חברי האקדמיה ישירות אל ההורדות באימיול. 3:0 לפיראטים.

ב-2004 הגיעה חברה בשם Cinea והבטיחה לאולפנים את הפתרון האולטימטיבי – בנוסף להגנות הרגילות שכבר דיברנו עליהן, היא תצפין כל DVD כך שניתן יהיה לנגן אותו רק במכשיר מתוצרתה. ואכן, שנה לאחר מכן, שלחה החברה לכל שופטי האוסקר נגן אישי. העסק עלה מיליונים, והיה אמור להיות הסוכריה שבעזרתה תשכנע Cinea את האולפנים לאמץ את הטכנולוגיה שלה גם בהפצות לציבור הרחב. אתם חושבים שזה עזר? לא ממש. 4:0 לפיראטים.

תפתחו כבר את העיניים

כיום, ב-2007, אף אחד כבר לא ממש מנסה להילחם בפיראטיות. ואלו, למרבה ההפתעה, חדשות טובות לכולם. גם לאולפני הסרטים. נראה שאצל מישהו שם מתחיל ליפול האסימון: העידן הנוכחי הסתיים. אם הוליווד רוצה להמשיך לגבות כסף בעבור הסרטים שלה, היא צריכה להתחיל לחשוב על דרכים חדשות להפיץ אותם.

לתת לנו להוריד אותם באופן חוקי, זו התחלה טובה. כפי שחנות המוסיקה iTunes של אפל כבר הוכיחה, אנשים מוכנים לשלם בעבור הורדות חוקיות, אם המחיר נראה להם סביר. כן, גם כשאימיול נמצא שני קליקים מהחנות האינטרנטית, אנחנו מסכימים לפתוח את הארנק. מדהים, נכון?

ובכלל – הרעיון של שליחת מאות אלפי חתיכות פלסטיק לכל קצוות תבל נשמע קצת מיושן בימינו. כשלוקחים בחשבון שה-DVD עצמו נפרץ מזמן ולכל אחד מאיתנו יש כבר נגן שלא מוגבל לאיזור מסויים, העסק נראה הזוי לחלוטין. חבל שהמנהלים בהוליווד לומדים כל כך לאט, כי על השיעור הזה כולנו משלמים.

תעתיקו, זה כדאי

אם תקדישו לנושא כמה דקות של מחשבה, גם אתם תגיעו למסקנה שכולם, כולל הוליווד, מרוויחים מהעתקת הסרטים, חוץ מבראד פיט וג'וליה רוברטס. אבל תודו שהגיע הזמן שיהיו גם להם קצת דאגות בחיים.