דרך המלך

כשאומרים "סרט סטודנטים" הדימוי הראשון שעולה לרוב האנשים הוא יצירה קולנועית קצרה מלאת פוזה אמנותית, ערוכה תזזיתית, שכוללת דמויות ערטילאיות, ואולי גם כרובית צבועה בסגול. מה שבטוח, הדימוי לא כולל עלילה, או סיפור כלשהו עם התחלה, אמצע וסוף מזוהים.

"דרכים", סרטו של הבמאי הצעיר ליאור גלר (29), רחוק מהדימוי הזה כמרחק לוד מברלין. אולי זו הסיבה שהוא מועמד לפרס האוסקר לסרטי סטודנטים, ואולי זו הסיבה שהוא זכה כבר בעשרה פרסים ברחבי העולם, ביניהם פרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה. אולי זו גם הסיבה שפסטיבל סרטי הסטודנטים, שנפתח במוצאי שבת הקרובה בסינמטק תל-אביב, מתהדר בו.

"כשיצא ה-DVD של פרסי וולג'ין, פורסמה על הסרט כתבה בה נאמר ש'נראה כאילו גלר הכניס למערבל הבטון הפלסטיני את כלבי אשמורת, החבר'ה הטובים ועיר האלוהים'", מספר גלר. "ברגע שראיתי את המשפט הזה הייתי המום, כי בדיוק לזה התכוונו. הייתי בטוח בהתחלה שאחד החברים שלי עובד עליי".

במרכז עלילת הסרט עומד הילד איסמעיל, שחי בשכונה ערבית בלוד, ממש ליד פסי הרכבת. שכונה שמוכרת בעיקר בזכות "הכספומטים" שלה, שאינם חורים בקיר שמוציאים כסף, אלא שם קוד בקרב נרקומנים לנקודות קניית סמים. "מאז שראיתי את השכונה הזו לפני כמה שנים, אמרתי שאני חייב לעשות שם סרט", הוא אומר. "פשוט נגנבתי ממה שקורה שם".

יתר הדמויות המרכזיות בסרט הן אחיו הקטן של איסמעיל, סוחר סמים אימתני, נרקומן ישראלי עם עבר אפל בשם דניאל וגם גדי קטן. וכן, הכוונה לבן עיזים, לא נצר למשפחת סוקניק.

לא חששת לעבוד עם ילדים וחיות בסרט?
"האמת שכן. עברתי על שני החוקים של סרטי סטודנטים. תמיד אני והעורך צחקנו על זה. אבל למען האמת היה לי נסיון קודם בעבודה עם ילדים. ביימתי ל'הופ' ו'רחוב סומסום' לפני כן".

איפה מצאת את השחקנים לסרט?
"לסרט הזה רציתי ללהק ילדים לא מקצועיים, שיש להם באמת נסיון חיים שדומה לזה של הדמויות בסרט. הכרתי במאי מנצרת, שהיא כיום המרכז לתיאטרון וקולנוע ערבי ישראלי, בשם הישאם סולימאן, והרמתי לו טלפון כי ידעתי שהוא עושה סדנאות משחק לילדים משכונות קשות. הוא ישר אמר לי 'תבוא', ועשיתי אודישנים לכל הילדים, עד שמצאתי את שני הילדים האלה. כל הילדים שם רצו את התפקיד בטירוף.

"לגבי כל שאר השחקנים המבוגרים, רציתי ללהק שחקנים עם רקע פחות או יותר מקצועי, כי רציתי שהדינמיקה תשרה גם על הילדים אווירה מקצועית ותאזן את חוסר הנסיון שלהם. אז שני הערבים המבוגרים יותר, שניהם שחקנים מנצרת ותלמידים בבית-צבי. השחקן דניאל הוא בוגר ניסן נתיב, היה מועמד לשחקן השנה ושיחק בתיאטרון 'גשר' לצד איבגי. איכשהו הליהוק לקח המון זמן, אבל בסוף הצלחתי להרכיב אנסמבל שממש הייתי מרוצה ממנו."

סרט רב לשוני

גלר מעיד שהעבודה על הסרט הייתה ייחודית. "גדלתי בארצות-הברית ועליתי לארץ בגיל 15, אז בהתחלה כתבתי את התסריט באנגלית, אחר כך העברתי לעברית ובסוף עבדתי עם השחקנים בערבית", הוא מספר.

איך הגעת לתסריט?
"התסריט נכתב ושוכתב שוב ושוב עם תסריטאים שונים. התחלתי את הפרויקט בשנה א' או ב' באוניברסיטה, אבל לקח שלוש ארבע שנים לעבוד עליו. למעשה, הוא הושלם רק כשהתחלתי לעבוד על סרט דוקומנטרי באורך מלא - הפקה לארטא ול-SWR הגרמניים. הסיפור של הסרט הדוקומנטרי היה על ילד פלסטיני שנהרג בשוגג במחנה הפליטים בג'נין, כי חשבו שהיה לו רובה ביד והתברר שזה היה צעצוע. ואז האבא תרם את איבריו לילדים ישראלים כאקט של שלום. איכשהו הכרתי את החייל שהרג את הילד והחלטתי לקחת את הדמות שלו ולשים אותו בלוד. ואז היה לי את הסיפור.

"בסוף כתבתי את זה ממש מהר. טוב לא ממש, אבל ברגע שהיה את הרעיון הבסיסי, התסריט מיד זכה בתחרות לכתיבת תסריטים שנקראת euromed, לקידום דו-שיח תרבותי. הפרס היה 4,000 יורו להפקה. כשקיבלתי את המייל על הזכייה הייתי ממש שמח והתקשרתי לנדב הצלם. אמרתי לו 'קיבלנו את הכסף, עושים את "דרכים"'. תוך שניה פינינו הכל ועשינו את הסרט. זה היה טירוף. 4,000 יורו זה כלום. הסרט מתחרה בכל העולם ובפאנלים שואלים כמה הסרט עלה ואחרים אומרים 50 אלף יורו. אנחנו עשינו את זה ב - 4,000 יורו וצילמנו בווידיאו. זה הכל תודות לנדב הצלם שלי. גם את הסדרה הנוכחית ל"רשת" אנחנו עושים ביחד".

איזו סדרה?
"סדרה דוקומנטרית שהיוצרים שלה הם שי ורצר ונטלי גינת. היא נקראת באופן זמני "המטרה אושר", והיא על אנשים שמחפשים את האושר, כל אחד טייפ קאסט שונה לחלוטין. ממנהל של חברת הפרסום הכי מצליחה בארץ ועד אם חד הורית מעיירת פיתוח. לכל אחד הוצמדה שיטת טיפול מיוחדת שהותאמה לו, מפסיכולוגיה קוגנטיבית ועד מדיטציות. מפיקי הסדרה הגיעו לנדב הצלם דרך תיק העבודות שלו, ואז הם ראו את "דרכים" וביקשו את הבמאי. הסדרה משלבת באופן מדהים את העשייה הדוקומנטרית עם קצב, סיפור ועלילה, כי יש לה מבנה מאוד קיצבי, מאוד מגניב".

מלבד העובדה ש"דרכים" מצולם בסגנון שמזכיר קצת את טרנטינו, ערוך כמו "עיר האלוהים", וסיפור העלילה שלו מושפע מסקורסזה, יש בו גם מוסיקה מקורית שמעבירה היטב את אווירת השכונה הקשה בלוד.

"למלחין של הסרט קוראים ארז קוסקס, וכל המוסיקה בו מקורית", מתגאה גלר. "הוא מלחין בראשית דרכו ועבדתי איתו בכמה סרטים שעשיתי קודם. הראפרים שמופיעים בסרט זו להקת ראפ ממזרח ירושלים. שלחתי להם תסריט והראפר הראשי אמר שהוא בפנים ואפילו רצה את התפקיד הראשי. נפגשתי איתו ואמרתי לו תעשו לי קטע, אז הם כתבו שיר בערבית במיוחד לסרט ואפילו הכנסתי אותם לסצינה אחת".

"בסוף יש גם קטע עם זמרת. לזה הצלחתי להשיג את רחל פרנקל שהיא זמרת אופרה ישראלית שבדיוק באותו זמן יצאה להמשך לימודים בברלין וצרפת, ובמקרה תפסתי אותה בזמן שהייתה בארץ. היא הסכימה לתת הופעת אורח, כי אני וארז רצינו שירה של אשה בסוף. במשך הסרט הסאונד קשוח, עם רכבת חוזרת, ובסוף רציתי יותר תחושה של קטרזיס. משהו יותר נשי, רך, טהור ומרגש. איכהשו בעבודה מאוד ארוכה של ארז הצלחנו להגיע לקטע המדהים הזה שאמרו לי שהוא ממש ברמה הוליוודית".

הצלם של סקורסזה התלהב

מתברר שהדימוי ההוליוודי לא נשאר רק בגבולות התעשייה הישראלית הקטנה שלנו. "בערך באותו זמן שהתחלנו לעבוד על הסרט, פגשתי בפסטיבל בחו"ל את מייקל באלהאוס, שהוא הצלם של סקורסזה", מספר גלר. "איש וצלם מדהים, ומודל הערצה שלי ושל נדב. הוא צילם את כל הסרטים הכי מדהימים של סקורסזה - 'החבר'ה הטובים', 'עידן התמימות', ו'השתולים'. ממש למדנו את העשייה הספציפית שלו ושל סקורסזה, ואנחנו תמיד אומרים שההשראה המרכזית לסרט הוא סקורסזה. כולם אומרים שזה כמו "עיר האלוהים", אבל גם הבמאי שלו הודה שקיבל השראה מסקורסזה. באותו פסטיבל בחו"ל ישבנו עם באלהאוס וסיפרנו לו איך חיקינו את הצילום שלו. הוא ממש התלהב, נתן את הטלפון שלו ואמר שאולי נעבוד יחד. זה מדהים, הוא ממש מנסה לעזור עם הפרויקט הבא שלנו, הוא מאוד בעניין".

לא חששת באמת מההשווואה המתבקשת ל"עיר האלוהים"?
"האמת שמאוד, אבל לא הייתי מגדיר את זה בדיוק ככה. מהתחלה שברנו את הראש איך לעשות את הסרט הזה. עשינו סטורי בורד ממש מדוייק עם הצייר שלי אבי גרייבר ועבדנו על זה שעות. אחר כך הסתכלנו על הסטורי בורד ואמרנו לעצמנו 'איך נעשה את זה?!'. אפילו באוניברסיטה אמרו לנו לפשט את הסרט, להוריד את היריות, ולהיפטר מהגדי שהיה שם כבר מהתסריט הראשון.

"שבועיים לפני הצילומים חשבנו לבטל את הסרט מרוב פחד. אבל אז נזכרתי דווקא בהקרנה של סרטי סטודנטים בה הייתי עם חברים שלי שאינם יוצרי קולנוע. החברים שלי לא הבינו כלום ממה שהם ראו ואמרו לי 'מה זה, אין דמויות, אין עלילה, הכל משעמם'. הזיכרון הזה גרם לי להגיד: 'זהו, אני אעשה סרט שאותו הייתי רוצה לראות'. אז ראבאק, יש בו התחלה אמצע וסוף. זה הסטייל שהייתי רוצה לשבת לראות ולהראות לחברים שלי. לא ענין אותי מסר או משמעות. לא ענין אותי ערבי או יהודי, עניינו אותי דמויות, הם היו ערבים או יהודים כי זה מה שראיתי שם. אחרי שהסרט הצליח ואנשים קראו בו מסרים, שמחתי. אבל במהלך העבודה היה חשוב לי שהסיפור יהיה מעניין והדמויות אמינות.

"כשהוא התקבל לוולג'ין הייתי המום. באנו לשם ואמרתי לחברים שלי: 'אל תקוו לכלום, רק תיהנו מהרגע הזה שאנחנו מוקרנים פה ונלך הביתה'. אחרי ההקרנה אנשים היו באקסטזה ומורים מבתי-ספר אחרים באו ואמרו 'מאיפה הבאתם את הסרט הזה?'. למען האמת, המורים שלי לפני כן לא תמכו בסרט, אבל תמכו בי. זה היה בית-ספר לאמנות אמיתי, בניגוד לבתי-ספר אחרים שעובדים כמו אולפן הוליוודי ומה שלא ימכור בפסטיבלים אירופאים לא עושים. אצלנו המורים חשבו שזה מאוד שאפתני, אבל תמכו בי לגמרי".

צפו בטריילר של הסרט