קפיצת אנג'י

בשבועות האחרונים אנג'לינה ג'ולי נותנת לצלמים ולמדורי הרכילות סחורה לה הם חיכו כבר זמן רב. אחרי שנתיים בהן היתה עסוקה בעיקר בלידה, אמהות, מעשים הומניטאריים בכל בית יתומים נידח על פני כדור הארץ ובהגנה על ילדיה מפני הפפראצי, היא חוזרת כעת למסך על עוד סרט אקשן לחבר'ה, "סולט" - שבמקור, היה בכלל מיועד לטום קרוז. ג'ולי מגלמת סוכנת CIA שנחשדת בריגול וזוכה להחליף זהויות, לקפוץ ממשאיות נוסעות ולהיתלות מבניינים, כמו שהיא אוהבת.

אל בכורת הסרט ג'ולי הגיעה עם בן הזוג (ולא, הוא לא בעלה) בראד פיט וקרנה מאושר. היא סיפרה כמה כיף היה לחזור להיות אקטיבית ולעשות פעלולים אחרי שנתיים בהן רבצה בעיקר בכותונת הלילה שלה. ואכן, נדמה שהתרגלנו לראות את אנג'י נוגחת בראשים, מפצחת גולגולות ומחסלת את הרעים בשלל סרטי כיסוחים למיניהם. אז נכון, למגזיני גברים יש נטיה להגדיר אותה בתור האשה היפה בתבל ובעיני הצהובונים היא חצי מהצמד המושלם ביותר בתעשייה, אבל האם מישהו שם לב שמדובר בגרסה נשית עדכנית לסילבסטר סטאלון? האובססיה הסלבריטאית הצהבהבה סביב ג'ולי כלל לא קשורה להישגיה כשחקנית, משום שדווקא כשהייתה נו-בודי במונחים הוליוודים, היא הנפיקה את הופעותיה המסעירות, המטלטלות והמעניינות ביותר.

אנג'לינה, כידוע, היא בתו של השחקן זוכה האוסקר ג'ון ווייט ("השיבה הביתה", "קאובוי של חצות") וגדלה אל תוך התעשייה כשמקסימילאן של וז'קלין ביסט משמשים כסנדקיה. עם זאת, הגירושים המכוערים של הוריה והמחסור התמידי בכסף בבית בתקופת ילדותה, הפכו אותה לפגיעה ורגישה במיוחד והביאו לכך שלמדה לסמוך כעיקר על אחיה, ג'יימס. למרות שאיפות ילדות להיות שחקנית, הצד המורבידי של אנג'י תמיד היה נוכח, ובראיונות היא סיפרה שאחד החלומות של בהיותה כטינאייג'רית היה להיות עורכת לוויות. היא סבלה מהצקות חוזרות ונשנות מחבריה לבית הספר התיכון בשל גופה הגרום והגשר שעל שיניה והחלה לחתוך את עצמה, משהו שלדבריה הביא לה תחושה של שחרור.

דו-מיניות, אובססיה לדם ואיסוף סכינים

אחרי שהפכה לברבור היפה שאנחנו מכירים, לקח לאנג'י זמן להיתפס ברצינות. היא הופיעה בעיקר בקליפים, בהפקות סטודנטים ובסרטים שאיש לא שם לב אליהם. תוך כדי שהיא ממשיכה לטפח את הצד האפל שבה, עם איסוף סכינים, שלל קעקועים והתנסויות לסביות. היא אמנם התחתנה עם ג'וני לי מילר (אותו פגשה על הסט של "מרדף ממוחשב") אבל לא הסתירה את העובדה שהיתה מאוהבת באותה תקופה גם בשותפתה לסרט "פוקס פייר" ג'ני שימיזו. "אם לא הייתי מתחתנת עם בעלי, הייתי מתחתנת עם ג'ני", אמרה באותה תקופה, והיו אלה בדיוק אמירות ומנהגים מהסוג הזה שהביאו את הצעירה המורכבת (שלבשה לחתונתה מכנסי גומי שחורים וחולצה עליה כתוב שם החתן בדם) לעורר עניין בתעשייה ולקבל הצעות לתפקידים מורכבים, מרתקים ומאתגרים.

הפריצה הגדולה של ג'ולי הגיעה ב-1997 בסרט הטלוויזיה המוערך "ג'ורג' וואלאס", שם גילמה את אשתו השנייה ומלאת החיים של המושל הגזען והשנוי במחלוקת של אלבמה בשנות השבעים. ג'ולי זכתה בגלובוס הזהב והוליווד החלה לשים לב, התפקיד הבא שלה, שהתחבר לנקודות רבות בחייה, היה בסרט "ג'יה" של רשת HBO. ג'ולי גילמה את דוגמנית העל ג'יה קרנג'י בסיפור חייה הטראגי שכלל הרבה סקס, הרבה הרואין והרבה כאב. קרנג'י, שהיתה לסבית ונרקומנית, נחשבה לכוכב זוהר בשמי עולם הדוגמנות בתחילת שנות השמונים ומתה בגיל 26 מסיבוכים קשים של מחלת האיידס.

ג'ולי נשארה בדמות גם בין הטייקים, ואף סירבה לדבר עם בעלה בטלפון כשהייתה על הסט. הכאב הפרטי שלה עזר לה להכיל את זה של קרנג'י והוציא ממנה הופעה שהיממה את הקהל והמבקרים כאחד. עוד גלובוס מוזהב התווסף עד מהרה למדף שלה.

ב-1999 התגרשה אנג'י ממילר וחיש מהר פגשה את בילי בוב ת'ורנטון על הסט של "מגדל פיקוח" הזניח, והתחתנה איתו בתחילת העשור האחרון. אהבה היא דבר נפלא אבל במקרה שלי אנג'לינה ובילי בוב, הזיווג הזה רק עזר להזין את הטירוף המשותף של השניים שענדו בקבוקונים עם הדם של האחר על הצוואר, התחרמנו על כל שטיח אדום בעיר בצורה הבוטה ביותר והגעילו את כולנו למוות. באותה שנה ג'ולי הפכה מסתם עוד שחקנית מבטיחה לזוכת אוסקר בזכות תפקידה המטלטל והמטריד כליסה, אחת הנערות המשוגעות שחוסות במוסד אליו מגיעה גיבורת הסרט "נערה בהפרעה", ווינונה ריידר. במה שאמור היה להיות סרט הקאמבק של ריידר, גנבה ג'ולי את ההצגה לחלוטין כטראבלמייקרית של המחלקה שמפלרטטת דרך קבע עם סכנה, אבדון ומוות.

רבים הרימו גבה כשהתפקיד הראשון שלה אחרי הזכייה באוסקר היה א-לה מייגן פוקס בשובר הקופות "עקיצה ב-60 שניות".  היא טענה שזו הייתה הפסקה מבורכת מתפקידה התובעני ב"נערה בהפרעה", אנחנו כבר ראינו סימנים ראשונים למה שעתיד לבוא.

לוקחת בנוק אאוט

אחר כך הגיעו "טומב ריידר" שהפך אותה לפנטזיית הגיקים האולטימטיבית, האימוץ של מדוקס, הקמבודי החמוד וההתמסרות לטיפול בתחלואי העולם. בדרך היא גם נפטרה מת'ורנטון, שחתם על פריקית חובבת סכינים והתעורר פתאום לצד אמא תרזה. האקשן והפיצוצים היוו אולי פורקן הולם לאגרסיות שבאות לה בכזו טבעיות אבל נדמה שככל שחייה של אנג'י קיבלו גוונים נורמליים יותר, כך הלכו ונעשו בחירות הסרטים שלה תמוהות יותר נדמה שאין שחקנית שניצלה פחות את מומנטום האוסקר מג'ולי.

"מר וגברת סמית'" הצליח להחזיק רק בגלל הכימיה הברורה עם בראד פיט ובעיקר בזכות סצנת ה"סקס הכועס" של השניים. "מבוקש" היה מוטרף ומשונה יותר אבל דמותה של ג'ולי נותרה פלקטית למדי על תקן המנטורית הסקסית והקשוחה של ג'יימס מקאבוי ובסוף הסרט לא היה ממש ברור מיהי ומהי. כלומר, היה ברור שהיא כוסית ושהיא יכולה לשבור לך את העצמות - אבל לא מעבר לזה.

העוזרת של ישו

ג'ולי הפכה להיות האמא המאמצת של העולם וממש כמו הקלישאה על מלכת הכיתה שהתחתנה, השריצה כמה ילדים והתחילה להזניח את עצמה, היא ויתרה לעצמה מהר מדי על הצ'אנס להיות קייט בלאנשט ומוצבה, בין אם מרצונה החופשי ובין אם לא, ככוכבת אקשן פר אקסלנס.

ניסיונותיה הדרמטיים בשנים האחרונות היו ראויים לציון, אבל לא נתפסו כאמינים, ולפרקים היו אפילו מגוחכים שלא לומר היסטריים. באופן אירוני, רק כשחזרה אל בית המשוגעים בסרט "ההחלפה" הצליחה ג'ולי לחלץ מעצמה את מה שכבר הספקנו לשכוח, את אותו כאב ששוכן בה דרך קבע. הבעייתיות העיקרית בסרט הייתה המאמץ שצריך להשקיע הצופה בלהאמין לה. אם פעם הטירוף והעצבות של אנג'י נתפסו כחלק בלתי נפרד מהווייתה, תדמית המחסלת הקולנועית הקרה שהתגבשה בקרב הקהל וחיי המשפחה המאושרים עד כדי הקאה שלה עם בראד הפכו אותה לליהוק בעייתי בתפקידי אופי משכנעים.

הססטוס של אנג'י בהוליווד יציב מאי פעם, לאף אחד לא באמת אכפת מבחירת התפקידים שלה כל עוד היא ובראד מחייכים יפה למצלמה, חושפים מדי פעם את הילדים לפלאשים ועושים נעים בעין. היא, כך נראה, עסוקה יותר בשימוש בתהילה שלה לצרכים הומניטריים מאשר בניסיונות להפוך להיות מריל סטריפ הבאה וכולם מרוצים. אבל בפעם הבאה שתיפלו בשעת לילה מאוחרת על איזה שידור חוזר של אחד מסרטיה הראשונים, כדאי שתזכרו: מה שהיתומים של העולם השלישי הרוויחו, אנחנו הפסדנו.