איפה השום? • מה חשבנו על "צללים אפלים"

צירוף השמות טים ברטון וג'וני דפ יכול לגרור המוני מעריצים וסתם צופים סקרנים (כן, גם אותי) לקולנוע בכל יום ובכל שעה. כך קורה גם במקרה של הסרט החדש של הבמאי והשחקן הצמוד - "צללים אפלים" - שהוא שיתוף הפעולה האחרון של הצמד הגותי הנערץ.

כהרגלי, אטמתי אוזניי וכיסיתי עיניי לכל מידע זדוני שיקלקל לי את הסרט או את ההנאה הויזואלית הצפויה מהבמאי של "ביטלג'וס", "המספריים של אדוארד", "צ'ארלי בממלכת השוקולדה" וגרסת 2010 ל"אליס בארץ הפלאות". כך שבזמן הצפייה, לא ידעתי שהסרט מבוסס על סדרת קאלט-סבון-יומית באותו השם, ששודרה בארצות הברית במשך כחמש עונות, בין השנים 1966-1971. סדרה שככל הנראה הקדימה את זמנה ואיחדה כוחות בין ערפדים, אנשי זאב, מכשפות, וסכסוך משפחתי עסיסי מזן "שושולת" ו-"דאלאס".

בעיבוד הקולנועי, אשר באופן  סמלי מתרחש בשנת 1972- אולי בכדי לסמן למעריצים שלא מדובר רק בגרסה הקולנועית של הסדרה, אלא ברימייק מקורי למסך הגדול - יש עימות בלתי נמנע בין הקדרות המענגת של אינגלנד וניו אינגלנד של המאה ה-18, לבין הפסיכודליה שנות ה-70. הפיצול הזה מוליד חוויה אסתטית השמורה בדרך כלל לשירי אירוויזיון ממדינות הבלקן, במקום התפאורה המגרה שבה ברטון עובד לרוב.

יותר מדי מהכל

אנחנו מצטרפים אל ויקטוריה וינטרס המגיעה אל העיירה קולינספורט, ומיועדת לשמש כאומנת בטירה רדופה ובמשפחה מקוללת, אבל זונחים אותה מהר מדי לטובת היכרות עם משפחת קולינס שירדה מנכסיה, ובעיקר איבדה את דרכה. אליזבת קולינס (המגולמת על ידי מישל פייפר) מנסה לאחד את משפחתה הלא מתפקדת: אח רמאי, בת נפקנית, אחיין עדין נפש ופסיכיאטרית הבית השיכורה - דר' ג'וליה הופמן (הלנה בונהם קארטר).

להצלתה של המשפחה נרתם ברנבוס קולינס (ג'וני דפ), מאבות השושלת, אשר הצליח להימלט מכלאו התת קרקעי, אחרי 200 שנים של שבי מידיה של פטרונית העיירה אנג'ליק בושארד. אך זו האחרונה היא לא אחרת מהמכשפה אשר הרגה את הוריו ואת אהובתו של ברנבוס, והפכה אותו לערפד שנמק עד עתה בקברו. כל זה מתלקח במהרה, כמו שניתן לנחש, למרחץ לחשים, דם ומיניות מעורפלת. האמת היא שמה שקורה בסרט הוא יותר מדי בכל קנה מידה - ובמיוחד יותר מדי כוכבים שגונבים את ההצגה, ופחות מדי כיף. המאבקים האפיים בסוף הסרט הם בעיקר שילוב גרוע בין "המכשפות מאיסטוויק" ל-"המוות יאה לה".

ג'וני דפ, שמפיק הפעם את הדמות האקסצנטרית אותה מחייה עבורו טים ברטון, מנסה שוב לשכנע את כולנו כמה המכוער הוא בעצם יפה. הדמות שלו רוצחת חפים מכל פשע אבל אנחנו סולחים לו משתי סיבות: האחת כי הוא זה שנגזל ראשון מחייו ומאנושיותו, והשנייה כי מתחת לכל הניבים והדם הניגר מהם, הוא אותו הלוזר שמובך בקלות.

מי הריץ קדימה?

אווה גרין, נערת הבונד בעלת הקול המעושן בתפקיד הנמסיס של דפ, מקבלת עוד תפקיד זוהר אך שטוח רגשית. אנחנו לא זוכים להציץ לתוך נפשה הפגועה, והמנטרה עליה היא חוזרת באוזניו של ברנבוס - שהכל יסתדר אם רק יהיה שלה - לא אמינה בגרוש. מילא לפני 200 שנה כשהיא הייתה משרתת והוא אדון האחוזה, אבל היום היא אדונית העיירה והוא ערפד שמתחבא בצללים. עם מישל פייפר לעומתה, אנחנו זוכים לגלות את הצדדים הפגיעים ולראות דיווה עוצמתית עם חרדות כלכליות או אישה שנקודת התורפה שלה היא גוזלי המשפחה, עליהם היא מסוככת בכנפיים פרושות.

בתחילת הסרט נראה כי בת הת'קוט היפה, בתפקיד האומנת, תהיה דמות מרכזית בסיפור - אבל גם בתפקידה הנוסף כרוחה של ג'וסה ד'פרס המשקל המשוקלל שלה בסרט לא עולה. בחירתה כדמות שתציג בפנינו את הדמויות האחרות, לא מספיק מחויבת לעצמה. הדמות היחידה אליה באמת ניתן להתחבר היא של הילד - דיוויד (גוליבר מקגראת). כנראה בגלל שהחברה הדמיונית שלו היא אמו המתה. הוא גם היחיד שהצליח להימלט מנעיצת המבטים והאנחות הסבוניות מלאות המשמעות בכל סצינה.

הלנה בונהם קרטר משחקת את הפסיכיאטרית דר' ג'וליה הופמן בהופעה מרשימה. היא גם לא מפחדת להיראות מכוערת או מבוגרת, אפילו מעט גיבנת. אך כמו כל פסיכיאטר סטריאוטיפי, גם היא עושה ניסויים בברנבוס ומנסה להפוך אותו למעט יותר אנושי, ובו בזמן את עצמה לערפדית אלמותית.

אם ניסו לחבר את העלילה בעזרת הומור - לא פלא שהסרט מתפרק, כי הוא לא מתוחכם, מעושה ומאולץ. האימה לא מפחידה אבל גם לא פארודית כמו ב"משפחת אדאמס". הסאגה המשפחתית, החוזרת על עצמה שוב ושוב בניסיון לתיקון, מעייפת עד מתישה. בדיעבד, משימת דחיסתם של 1225 פרקי הסדרה היומית לתוך פיצ'ר של פחות משעתיים, דומה למאמץ הרכיסה של מחוך צרפתי על מותניה של כל האומה האמריקאית.  אפשר להבין שמה שעובד כקאלט באופרת סבון יומית - נראה בסרט כמו הרצה קדימה על כל עונות "דם אמיתי".

יכול להיות שחובבי הסדרה, כמו מדונה וקוונטין טרנטינו, יזכרו איך זה היה להיות חריג ומוזר בשנות ה-70. ההנחה שלי היא שאתכם הסרט ישאיר משועשעים קלות במקרה הטוב, ומאוכזבים קשות - כמו במקרה שלי.

>>> עוד סרטים חדשים, ביקורות וטריילרים ב-Seret של נענע10 

>>> לעוד תרבות ובידור