"ניו יורק היא עיר של מהגרים - זה מה שהופך אותה לכל כך נהדרת"

המונים רוקדים על החוף, ילדים עם שמשייה ואבטיח בידיהם, בני הגיל השלישי יושבים בכיסאות בצבע טורקיז עז ומשוחחים. אלו לא סצנות מהחופים בריו דה ז'ניירו או אף בתל אביב, אלא הנעשה בטיילת בקוני איילנד שבשכונת ברייטון ביץ', הפנינה של רובע ברוקלין בניו יורק התעשייתית והקרירה. או לפחות, אלו המראות המצטיירים מסרט תיעודי קטן, עצמאי ומלא צבע ושמו "ברייטון ביץ'", שצמד הקולנועניות קרול סטיין וסוזן ויטנברג יצרו אי שם לפני 45 שנה, ב-1980.

השנים חלפו - הים אינו אותו הים, גם אותה ניו יורק, דאז יוצאת מאחד העשורים הקשים ביותר בתולדותיה, כבר מזמן לא באותו מקום. כמו שאותה עיר חלומית מזמן נעלמה לה, כך גם סרטם הקטן של סטיין ו-ויטנברג היה כמעט להיסטוריה נשכחת במשך ארבעה עשורים: הוא שודר במקור ברשת PBS (רשות השידור הציבורית) האמריקאית, הוקרן בכמה פסטיבלים ורץ ברחבי הטלוויזיה האירופאית לאורך שנות ה-80. עד שעבר רסטורציה בשנה שעברה, היה "ברייטון ביץ'" לזיכרון רחוק.

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• העולם לא ידע איך לעכל אותו. עולם הרוק לא יכול בלעדיו
• הסרט של דיסני שובר שיאים בקופות - וגם במדינה מפתיעה במיוחד
• החיבור לדור הצעיר, הזיקה לעבר והכעס על האירוויזיון: נורית הירש פותחת הכול

כעת, בעזרת הרסטורציה שערכה חברת IndieCollect, מגיע הסרט התיעודי למקום שלא ידע חופים וים אך בוודאות ידע קולנוע טוב, פסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים 2025 - שיתקיים ב-18-13 בדצמבר בסינמטק ירושלים. לרגל המאורע, ישבנו עם סטיין ו-ויטנברג לשיחה קצרה על צבעים, מהגרים, יהדות ניו-יורקרית והגעגועים לנאיביות שבאה והלכה.

ספרו לי בכלל איך התגלגלתם לפרויקט הזה. 

סטיין: "הסרט הזה צולם לאורך 4 שנים (1980-1976 - ד"ע) עם מצלמת Eclair ACL, דגם מצלמת 16 מ"מ חדש דאז, שהיה קל הרבה יותר לנשיאה ממצלמות אחרות ואפשר לנו בכלל לצאת ולצלם. היינו לוקחות את הרכבת התחתית לשכונה, ובאמצעות כסף מועט שגייסנו, צילמנו כל דבר שיכולנו".

"בהתחלה, הסרט היה בכלל אמור להיות על השכונה הברוקלינאית שדור הסבים והסבתות שלנו נהג לפקוד תכופות והייתה עשירה בזיכרונות, סיפורים וחן מסוים - מעין עיר על הים. אבל אז הגל הראשון של המהגרים היהודים מרוסיה - דאז ברית המועצות - התחיל להגיע לשכונה והכול השתנה. הסיפור נעשה גדול ומעניין יותר, אז ניסינו לתפוס את התקופה הזו".

אותו פער והתנגשות - בין יהודים נרדפים שנמלטו מבריה"מ אל עבר "ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות" ובין אלו שנמצאים דורות בארה"ב, וזוכרים רדיפות מסוג אחר - עומד בבסיסו של "ברייטון ביץ'". כשהסרט נע בין קשיי ההגירה לשמש הקופחת על המשפחות שיצאו לחוף הים, קשה שלא לחשוב על ניו יורק הנוכחית, שנקרעת לגזרים - כמו שאר ארה"ב - על ידי סוגיית ההגירה והטיפול האגרסיבי בה (בלשון המעטה) תחת ממשל טראמפ.

"זה מאוד מעניין לראות את הסרט הזה אחרי כל השנים", ענו השתיים כשנשאלו אם הן תופסות את יצירתן אחרת כיום, לנוכח אמריקה של 2025, "לטוב ולרע, זה סרט על זמני - אנשים עדיין מביעים את אותה ההתנגדות למהגרים". "היינו טיפה נאיביות אז לגבי הרעיון של כור ההיתוך", הוסיפו, "למרות זאת, ניו יורק בבסיסה היא עיר ומקלט למהגרים - זה מה שהופך אותה לכל כך נהדרת".

45 שנים אחרי - האם ברייטון ביץ' היא עדיין נווה מדבר מסוים, קפואה בזמן?
ויטנברג: "כמו שאר ניו יורק, שום דבר לא באמת מרגיש כבר קפוא בזמן שם - מלבד הרכבת, שנמצאת מעל פני האדמה כמו פעם. עם זאת, מבחינה ארכיטקטורית, היא נראית די אותו הדבר - היא לא עברה ג'נטריפיקציה והיא עדיין שכונת פועלים, למרות שהיא ברובה רוסייה כעת".

"הטיילת היא עדיין אוצר, בעיניי. היא מתמשכת מקוני איילנד עד לחוף של מנהטן, ולא סתם נכתב עליה את השיר הידוע 'Under the Boardwalk'. היא כן זקוקה לטיפול בכמה חלקים, כי חול וחלודה הרסו אותה - אבל זה עדיין 'גן עדן' מסוים שכל הניו יורקרים משתמשים בה בכדי ללכת לחוף הים ולשחות במים החמימים. זה אחד המקומות האהובים עליי בעולם".

מכיוון שאנחנו בפסטיבל הקולנוע היהודי, אתן חשות שהיהדות שלכן משפיעה על היצירה שלכן?
"בוודאות - ובסרט הזה בפרט", ענו השתיים, "אנחנו אישית חונכנו לפי התפיסה שהיהדות היא בחירה, אבל 'ברייטון ביץ'' עבורנו מתקשר לחוויה הכלל קהילתית של לגדול במשפחה יהודית. זה דבר שאנחנו כל הזמן חושבות עליו, ונשמח לעשות עוד סרט שבמרכזו סיפור יהודי".

יש סרטי ניו יורק אחרים שקרובים לליבכן?
"הסרט התיעודי הקצר של הצלמת הלן לוויט משנות ה-40, 'In the Street', שמאוד השפיע על הסרט שלנו; 'ניו יורק' של הצלם היהודי ויג'י, ו'ואניה ברחוב 42' של לואי מאל".